היום (שישי) יציינו במכבי ת"א באירוע חגיגי את הניצחון על צסק"א בווירטון, 79:91 לפני 45 שנה, ואת הזכייה ההיסטורית באותה שנה בגביע אירופה לאלופות. כל זאת במסגרת חגיגות 90 שנה לייסוד מועדון הכדורסל. זה היה כמעט מיסטי לקבל ערב לפני כן את צסק"א הנוכחית, צל חיוור של מי שהייתה בשנות האלפיים, ולסיים עם עוד ניצחון שנותן טעם טוב. איך שהמשחק הסתיים, הקהל כבר לא יכול היה להתאפק ושר "צסק"א אכלה אותה" כמיטב המסורת.
9 הפרש בסיום, אבל התוצאה יכולה להטעות כי מכבי ת"א הייתה שווה לפחות 20, פער אותו כבר עברה במהלך המשחק. וזה מה שמעלה את השאלה - למה הפעם כן ובמינכן לא? מה מכתיב את העליות והירידות הקיצוניות? האם היעדר הקהל הביתי, אולי היריבה נטולת ההיסטוריה, שווים יכול התקפית כ"כ עלובה, ופתאום החשק חור מול היכל מלא? אני מכיר היטב את כוחם של היציעים בהיכל, אבל אין סיבה שבמשחק החוץ נראה קבוצה אחרת לגמרי, חסרת רעיונות וחלשה בביצוע.
ועוד משהו: אחרי שצפיתי לאחרונה בכמה משחקים מחפירים באמת של הפועל ירושלים והפועל חולון באירופה, אני תוהה עד כמה מאמני הקבוצות האלה חושבים שהישראלים שלהם חלשים, עד כדי כך שהם נותנים קרדיט אינסופי לזרים ברמה איומה שלא מסוגלים לקלוע לסל. אולי במכבי זה סוף סוף משתנה: יפתח זיו שיחק מעט לפני הפציעה, ואתמול ראינו את עוז בלייזר נותן את הנשמה לצד ג'ון דיברתולומאו וג'ייק כהן. אולי יש רצון להצדיק את השכר של הזרים, אולי אמונה אמיתית בכך שהם עדיפים, אבל בתקופה בה הכדורסל האירופי בנסיגה ואין אימפריות רבות, אין שום סיבה לתת לזרים בינוניים לשחק במקום ישראלים חדורי מוטיבציה, כמו שהקהל אוהב.
לא היה דרוש יותר מדי כדי לנצח את צסק"א, שעוד חסרה שלושה שחקנים חשובים (עולה במשוואה הזו על זיו וג'יימס נאנלי שנעדרו במכבי. זו עוד תזכורת לפספוס במוסקבה, ולפספוס המסתמן של העונה הזאת).
ואם כבר מסיבה על חשבון צסק"א אז עד הסוף, עם הכניסה להיכל המכבים של צביקה שרף ופיני גרשון, שניים מהמאמנים שהפכו לסמלים במועדון. הקהל ידע לכבד אותם בזכות הזכרונות הנפלאים לא פחות מאשר את החבורה שניצחה על המגרש. יוזמה מבורכת שצריך להמשיך.