יש אנשים שנולדו להיות מהפכנים, שהבשורה שהם מציעים עומדת תמיד בהשוואה מקלה לקודמיהם המתעמרים. ברק אברמוב, למשל, צריך לחפש מדי קיץ את הקבוצה עם מצב הבעלות הגרוע ביותר, ולהציע לה את שירותיו כמושיע, וכך לדלג בין הריסות להריסות, כנושא בשורה של חידוש יחסי, לפני שמישהו יספיק לגלות עד כמה יציב הוא בעצמו ומה שווה אותו שינוי כשהוא הופך להרגל.
כך, לדוגמה, בהשוואה למשה חוגג שסיבך את בית"ר ירושלים מעל הראש ועימת אותה עם חשש קיומי של הורדת ליגות, אברמוב מצטייר כמו וורן באפט. לבית"ר לא הייתה את הזכות לבדוק את שיניו של הסוס ועד כמה הוא נכון להשקיע - העיקר היה בכך שהציע למועדון כרטיס יציאה מתרחיש הבלהות שהמיט עליה הבעלים הקודם. עכשיו, כשזיכרון הנזקקות מימיו של חוגג התעמעם בחלוף שנה, אפשר להפוך את זכוכית המגדלת שעימה בוחנים את מהלכיו של אברמוב. בשנה שעברה זו הייתה עדשה מגדילה, מחמיאה, שזיכתה גם את פגמיו בחמלה. את החסכנות שלו, אם הייתה, אפשר היה להציג גם כ"זהירות", כמעט הנוגדן המיוחל לפזרנות הרשלנית של חוגג. אבל זה העניין עם פסלים מנותצים – אפשר להפיל אותם רק פעם אחת. בחייו של כל שליט חדש מגיע השלב שהוא חדל להיות מהפכן ומתחיל להיות, ובכן, זה שאולי מקרב בהתנהלותו את המהפכה הבאה, זו שבה התפקיד היחיד שיכול יהיה לגלם הוא זה של המנהיג המודח. ברגע שאברמוב החליף את חוגג, הוא היה הכי רחוק ממנו. מאז נגזר עליו ללכת ולהתקרב אליו, עד שיידמה לו לחלוטין ויהפוך בעצמו למוקצה.
השאלה היחידה היא הקצב שבו הוא מתכוון למצות את גורלו. נכון לראשית השבוע האחרון לפגרה, לבית"ר היו שני זרים בלבד; השחקן הטוב ביותר שלה, ירדן שועה, הוצא מהסגל לדרבי בגביע הטוטו וניהל משא ומתן עם המועדון באמצעות פוסטים באינסטגרם לפני שהושגו הסכמות. בשנה שעברה, שההכנות אליה שובשו בגלל מעבר הבעלות, הליקוט המאוחר של השחקנים לא היה מושא לביקורת אלא להפך, כמעט מקור הכוח של אברמוב. הוא העמיד אוכל על שולחן של נזקקים, ובמקריות מופלאה שעתה הוא מנסה להפוך לשיטת עבודה, התקבלה ארוחת מלכים. היכולת לאתר מציאות ברגע האחרון השתלבה עם הנרטיב של בית"ר 2022/23, שתקומתה הייתה נס גדול וכל מהותה הייתה "אף על פי כן ולמרות הכל". עכשיו, כשבית"ר מתהדרת בחזרתה לרלוונטיות כדי לשבור שיא מינויים, לחכות לפירורים זו לא גבורה – סתם סגפנות.
אנומליה בין הקורות
במהלך הקיץ הגיע למכבי חיפה, הפועל באר־שבע ומכבי ת"א חוזר רשמי מפיפ"א ובו נכתב כי החל מהעונה הקרובה תוגדל מסגרת השער, אבל לא באופן שוויוני – רק זו שלהן. זה כמובן לא קרה באמת, אבל זו תהיה דרך טובה להמשיל את ירידת הערך החדה והמשותפת שחוו שלוש הגדולות של הכדורגל הישראלי בכל הקשור לנעשה בתיבת החמש שלהן. אם בעונה שעברה, עם ג'וש כהן, עומרי גלזר ודניאל פרץ, רוחב השער היה 7.32 מטרים, אז עכשיו, עם איתמר ניצן, אופיר מרציאנו ומי שזה לא יהיה שינסה להיכנס לגלימה של פרץ בקריית שלום, התחושה היא שהרחיבו את השער ל־12 מטרים לפחות. בעידן של הרחבת פערים בין מכבי חיפה ומכבי ת"א (ובמידה פחותה גם באר־שבע) ליתר קבוצות הליגה, המתבטאת במונופול על הישראלים האיכותיים הטובים וברמת הזרים, המצב המסתמן בין הקורות הוא אנומליה. כמו מיליארדר בכפכפים.
לאף אחת מהשלוש אין את השוער שהיה לה בעונה שעברה, אבל לכל הפחות יש להן את אחת את השנייה. השנמוך במכבי חיפה ומכבי ת"א מלבין את ההיחלשות בין הקורות של הפועל באר־שבע; בעולם שבו מרציאנו מחליף את גלזר, גם ניצן יכול להחליף את ג'וש כהן; ועל הפיחות החד במכבי ת"א מיותר להרחיב את הדיבור – היא איבדה שוער שאפילו באיירן מינכן היתה שמחה שיהיה אצלה. באופן אבסורדי, יכול להיות שמכבי חיפה אפילו התחזקה – אם לא באופן אבסולוטי אז בהחלט באופן יחסי – כשהחליפה שוער שזכה בתואר שחקן העונה באחד שגם במכבי נתניה יכולים להסתדר בלעדיו. מכירתו המסתמנת של פרץ מוציאה את העוקץ מהנחיתות הכי מובהקת של מכבי חיפה בהשוואה למכבי ת"א. אם היה לה עקב אכילס אחד, נקודה פגיעה מובהקת, עכשיו כוסתה גם היא בשריון, או יותר נכון נחשפה אחת דומה לה בגופה של יריבתה. אם מכבי חיפה התלבטה לרגע על איזו עמדה לבזבז את משבצת הזר שהתפנתה עם אזרוחו של דניאל סונדגרן, שוער או בלם, ההתלבטות חלפה במהרה. היא לא צריכה להתחזק בשער. מבחינתה, היחסיות שהתקיימה בשנה שעברה בין כהן לגלזר ופרץ, נשמרה גם השנה. אם זה יקל על מישהו, אפשר לקרוא לאיתמר "ג'וש" ובכל בוקר, כשהוא מגיע לכפר גלים, לומר לו "היי" במקום "שלום".
זהירות, תחתית טובענית
מישהו, אפילו שני מישהו, יצטרך לרדת מהליגה הזאת. מה הבעיה, תאמרו, שכן אם יש דבר אחד שליגת העל התברכה בו אלו קבוצות חלשות שיכולות למצוא את עצמן בוקר בהיר אחד בליגה הלאומית. מה הבעיה למצוא מתוכן שתי קבוצות שיסיימו מתחת לכל היתר? אלא שבניגוד לעונה סטנדרטית, שבה עולות מהליגה הלאומית קבוצות אינסטנט דלות תקציב, מסורת וקהל שנחשדות כיורדות פוטנציאליות וברוב המקרים גם שבות על עקבותיהן אחרי שנה אחת בלבד, לא כך ב־2023/24. אין סקציה נס־ציונה שעל ירידתה היו יכולים גם שחקניה להמר באוגוסט שעבר. בני־ריינה, שהפתיעה כשנשארה, עברה תהליך גלקטיקוסיזציה שמקבעת אותה עוד יותר כקבוצה לגיטימית בליגת העל. הפועל פתח־תקווה מביאה עמה שאר רוח, ומכבי פתח־תקווה – ניסיון עשיר במעמד.
תחתית ליגת העל השנה תהיה ביצה טובענית במיוחד שיותר מחצי ליגה עלולה לשקוע בה. תשקע מי שתשקע לבסוף, זה ילווה בהספד מסוג "מי היה מאמין". מחיר פתיחת הפערים של מכבי חיפה ומכבי ת"א מהכדורגל הישראלי מתבטא בצמצום הפערים בשורה השנייה והשלישית. הקבוצה החמישית בטיבה בליגת העל, מי שזו לא תהיה, דומה לקבוצה ה־14 הרבה יותר משהקבוצה השנייה דומה לרביעית. למעשה, את מה שנקרא בעבר "ליגת העל" מרכיבות היום שתי ליגות – הליגה האירופית, שם משחקים ביורו, והליגה הלאומית, שם עדיין עושים עסקים בשקל ישן, תיקו רודף תיקו, ואת ההבדלים אי־אפשר למצוא גם בבדיקת רקמות. הפער בין פלייאוף עליון ליום שישי בשעה 15.00 הוא מומנטום רגעי במקרה הטוב, וסתם קארמה במקרה הרע.
