אתחיל ואומר זאת חד וחלק כבר בפתיחה: ספורטאים טרנסג'נדרים נהנים מיתרון לא הוגן בתחרויות נשים, כמו גם ספורטאיות עם רמות טסטוסטרון חריגות, והמגבלות שהוטלו בשבוע שעבר באיגודי השחייה והראגבי הבינלאומיים מוצדקות לחלוטין. זה נכון גם לגבי החוקים שנקבעו בענף האתלטיקה. זה כואב, לא נעים לדבר על העניין ואנשים מתחמקים מהתשובה הברורה כדי שלא יצטיירו כאנטי להט"ב.
אני מאושר לחיות בעידן פתוח יותר, בו רבים יכולים לחיות בלי הסתרה ובושה. משברים הקשורים לדחיקתם לשוליים של אנשים שלא חשים בנוח עם המגדר שנולדו בו, או עם הזהות המינית המקובלת בסביבתם, הם הרסניים ומובילים לדיכאון, התאבדויות וחיים מלאי כאב. הלוואי שבעתיד הקרוב החברה תקיא מתוכה מונחים כמו "טיפולי המרה". אבל אין שום קשר בין ההבנה הזו לבין רצון לראות הגינות ספורטיבית. צריך להיות ברורים בנוגע לכך – לא כל מי שמאמין בהפרדה של טרנסג'נדרים מתחרויות נשים הוא גזען, הומופוב, איש לא נאור ואנטי־ליברלי.
תרגישו בנוח להפסיק להתבייש להודות בזה. נכון, הטענה מהצד השני של המתרס הגיונית – אין הוכחות מדעיות ליתרון הספורטיבי הזה. זה עניין שדורש עשרות שנים בהן טרנסג'נדרים יתחרו תחת פרמטרים מדויקים שיעברו בדיקה והשוואה. אבל ישנם דברים שהעין רואה והלב מבין גם בלי נתונים: ספורטאי המכללות הבינוניים שהפכו לאלופים בתור נשים, או ריצת ה־800 מ' באולימפיאדת ריו 2016, בה קסטר סמניה, פרנסין ניונסאבה ומרגרט וואמבוי, שלוש אתלטיות שכבר לא מורשות להתחרות בגלל רמת ההורמון הגברי הגבוהה בגופן, עלו על הפודיום.
זכותו של כל אדם לחיות לפי ההגדרה העצמית שלו – אבל לספורט יש חוק אחד שמתעלה מעל הכל, שוויון בסיסי בתנאי הפתיחה, וכשהוא מופר באופן ברור צריך לקבל החלטות נפיצות שלא פשוט איתן. אבל הן צודקות.
