עד 1971 דנמרק שיתפה רק שחקנים חובבים בסגל הנבחרת שלה. לפני חמישים שנה היא פתחה את הדלת גם למקצוענים, אבל ההצלחה חיכתה יותר מעשור, רק אחרי שמבשלת הבירה קרלסברג העניקה חסות לנבחרת ונתנה להתאחדות הדנית תקציבים שהספיקו למנות מאמנים בעלי שיעור קומה, כאשר ספ פיונטק היה הראשון.
ההצלחות על המגרש, פיתוח השחקנים והאסתטיקה שבה שוחק הכדורגל הדני, לא היו הדברים היחידים שהביאו הדנים לעולם הכדורגל, אלא גם את הרוליגנים (רולי בדנית זה רגוע), תנועת־נגד לחוליגניזם שפשט באצטדיוני הכדורגל, אשר הראתה לכל העולם איך אפשר לעודד במשך 90 דקות בלי גרם של אלימות.
ואם הכדורגל הדני מתיימר לייצג את האומה הדנית, הרי שהמצאת הרוליגנים הייתה יכולה להתרחש רק בדנמרק. אוהדים שונאי אלימות, מתעבים התנהגות לא ספורטיבית. קשה להבין עד שרואים את זה בעיניים. גם במגרש כמובן, וזה מה שיצפה לנבחרת ישראל היום ביציעים הגדושים באצטדיון פארקן, אבל גם בשבת כשצפינו בבר בקופנהגן במשחק קשה שהתפתח בניגוד לציפיות, נגד איי פארו. הבירה נשפכה בליטרים, אנשים התנדנדו והיו מתוחים, אבל לא היה במקום רסיס של אלימות, או כעס או בוז. כדורגל הוא דבר גדול בדנמרק, אבל אף אחד לא מוציא אותו מפרופורציות.
רבע מיליון שחקנים רשומים
"יש כמה גורמים שעוזרים להבין למה דנמרק כל כך טובה בכדורגל", אומר פטר ליסנר, אוהד דני בן 52. הוא היה מוקף בעוד שורה של חברים ושורה כפולה של כוסות בירה ענקיות, מתכוננים למשחק נגד איי פארו. "קודם כל, יש לנו כעת ארבעים שנה של מסורת, של הצלחות במפעלים אירופיים ושל שחקנים שצוברים ניסיון, ואז מעבירים את זה לדור היותר צעיר. חוץ מזה, יש לנו כסף. לעסוק בספורט זה בריאות הגוף, שזה חלק מהפולקלור הדני, ואם אתה מצרף את שני הנתונים האלה אתה מקבל עשרות אם לא מאות אלפי ילדים שנרשמים לשחק כדורגל במועדון. לכל הילדים הללו יש מתקני אימונים ברמה הכי גבוהה שיש, מאמנים, מעסים, רופאים, תזונאים, סקאוטים".
"יש פה ערים עם 50 אלף תושבים ו-30 קבוצות כדורגל", מוסיף ליסנר. "יש בדנמרק 5.8 מיליון אזרחים, ורבע מיליון שחקנים רשומים. אז אתה מבין שזו אובססיה לכדורגל. בשביל להבין מה קרה צריך לדבר גם על דנמרק כמדינה". ישבנו לא רחוק מהנמל, אנשים אכלו גלידה עם מקלות בצק מטוגנים וקצפת, או קערות ענק של מאכלי ים עם יין. הכל שקק חיים, השמש זרחה והוציאה את כולם החוצה.
בונים מסורת של כדורגל
"טוב לנו פה", אומר אחד האוהדים. "הכל עובד כמו שצריך, האנשים שמחים. אתה יכול לדעת מה יקרה עם החיים שלך מהיום שנולדת ועד היום שתמות, אין צונאמי של התרחשויות, כמו קו במוניטור של מישהו בבית חולים שמת. והכדורגל, בעיקר מאז ההצלחות ב-1984 וב-1986, שזה הדור הכי גדול של כדורגלנים לא רק פה אלא גם אחד האיכותיים בכל העולם – מוציא אותנו מקו המתים במוניטור ומעיף אותנו למעלה. בתור דנים אנחנו לא היינו יכולים לחיות ככה כל הזמן, אנחנו לא ישראלים, אבל ל-90 דקות, לטורניר, אנחנו רוצים שזה מה שהכדורגל יעשה לנו".
לא שכחת את 1992?
"לא שכחתי. 26 ביוני 1992 זה תאריך היסטורי בדנמרק. זכינו ביורו בטורניר שלא היינו אמורים להיות בו. ניצחנו בגמר את גרמניה, ועוד עשינו את זה בשוודיה. ככה בונים מסורת של כדורגל. יש אלפי ילדים בדנמרק שגדלו על הטורניר הזה. אבל אני אגיד לך: מה שקרה ביורו האחרון היה גדול באותה מידה. ייצגו את דנמרק כמו שאנחנו חושבים על עצמנו בתור מדינה. כל אחד לקח אחריות, כל אחד דאג לשני. הם הפכו להיות קהילה קטנה. אנחנו תמיד גאים להיות דנים, אבל ביורו היינו באמת גאים, זה היה מעבר לספורט".
