20 הדקות הראשונות מול הפועל באר-שבע היו כנראה הכי פחות טובות של מכבי חיפה מאז תחילת תור הזהב לפני שלושה שבועות וחצי, במסגרתו צימצמה את הפער ממכבי ת"א לנקודה אחת בלבד. לא מפתיע, בהתחשב בכך שבאר-שבע היא הקבוצה הטובה ביותר שמכבי חיפה פגשה בפרק הזמן הזה, כולל מכבי ת"א. זה התפתח למשחק כל כך קשה, שספק אם 11 שחקנים של מכבי חיפה היו מספיקים כדי שתצלח אותו בשלום. יכול להיות שהיה צורך ב־12. אבל אז פרנצדי פיירו מחא כפיים, והם נהיו עשרה.
פיירו לא אהב את ההחלטה – המוצדקת לגמרי - של השופט גל ליבוביץ', שהוציא לו כרטיס צהוב על עבירה. מחיאות הכפיים פגעו בליבוביץ', שהוסיף צהוב שני והרחיק את החלוץ. במחיר השמירה על כבודו של השופט, נשמטה הקרקע מתחת לאחד המשחקים הטובים של השנה. אפשר היה לצפות שליבוביץ' יפעיל שיקול דעת, יתפוס נכונה יותר את חלקו בעלילה, יבין ששריטה קלה בכנף האגו שלו לא יכולה לגרור ענישה זהה לפגיעה פיזית בשחקן, ויחליק את הג'סטה של פיירו. אז מחא כפיים, אז מה? במקומות מסוימים בעולם זו אפילו נחשבת למחמאה.
זה נכון, אבל אפשר, באותה מידה, לבקש מחתול שלא יילל. זה מה שחתולים עושים, וזה מה ששופטים עושים. וממילא, אלו כמו אלו לא בשליטתך. עוד יותר מליבוביץ', אפשר היה לצפות מפיירו שישמור את המחוות התיאטרליות שלו לעצמו. ליבוביץ' לא קבע כאן תקדים שיפוטי – הוא בסך הכל צעד בדרך שסללו קודמיו, שמן המפורסמות היא שהם לא מאמינים גדולים ב"רואה ואינו נראה". פיירו צריך היה לדעת טוב יותר. היות ועל לייבוביץ' אין למסאי דגו שליטה, רק על פיירו, מהתגובה האותנטית של המאמן לאירוע אפשר להבין את מנעד האחריות לטעמו – קודם פיירו, אחר כך החלוץ מהאיטי, אחר כך החבר של דין דוד, ורק אז, ליבוביץ'.
מכבי חיפה לא הייתה בעניינים עם פיירו, ובלעדיו בכלל אבדה תקוותה. באר-שבע היא קבוצה מציקה. היא נכנסת מתחת לעור, שורטת, בועטת, לוחצת, משחקת את המשחק במהירות 1.5X. לשחק מולה בנחיתות מספרית זו משימה אובדנית. אסור שההרחקה הלא־שגרתית של פיירו תאפיל על ההצהרה של באר-שבע, שהפגינה עליונות על מכבי חיפה הרבה לפני שפיירו העלה בדעתו לפרגן לליבוביץ'.
רבות החמיאו לדגו על מסע הגילוי מחדש של מכבי חיפה, אבל זה של אליניב ברדה בבאר-שבע מרשים אפילו יותר. פתיחת העונה החלשה – בזמן שלמכבי ת"א היו 22 נקודות אחרי שמונה מחזורים, לבאר-שבע היו שמונה – יצרה גיבנת טבלאית שכנראה אי־אפשר יהיה ליישר, אבל הגדולה של באר-שבע לא צריכה להימדד ביחס למוליכת הטבלה, אלא ביחס לקבוצה שהיא עצמה הייתה לפני חודש וחצי בסך הכל. מה שנהיה מבאר-שבע לעומת מה שהייתה זה ניצחון גדול הרבה יותר מכפי שאפשר לנצח איזושהי קבוצה אחרת, אפילו אם קוראים לה מכבי חיפה.
למה מי אתה?!
נכון למועד כתיבת שורות אלו, להפועל ת"א אין עדיין מאמן. בורחה למה פוטר בשבת בעקבות ההפסד להפועל ירושלים בסיבוב ח' של גביע המדינה – החמישי ברציפות של הקבוצה – ומחליף של קבע טרם מונה. באמת שאין סיבה למהר. המשחק מול הפועל חיפה אמש לא היה הראשון של הפועל בלי מאמן. למעשה, הוא היה ה־15. מה ההבדל בין השחתת חצי עונה על למה לסתימת חור נקודתית עם סלים טועמה? הרצף האידיאולוגי נותר בעינו. מאז עזב מייקל ולקאניס והוחלף בעוזרו, הפועל ויתרה מעשית על התקן. היא קראה ללמה "מאמן", אבל יכולה הייתה, באותה מידה, לקרוא לו "צ'יף".
למה, כנראה, "מבין כדורגל", כמו שאומרים. מה זה "מבין כדורגל?", זה אומר שאם מחר יבקשו ממנו להעביר מצגת לחברת הייטק על ההבדל בין 4־4־2 יהלום ל־4־4־2 קווים, הוא יחזיק שעה בין בורקס לעוגה. אבל אימון כדורגל זו קודם כל אמנות הנהגת אנשים, שחלקם נודניקים מטבעם כמו דן איינבינדר, ואחרים טמפרמנטים כמו מאוויס צ'יבוטה, ומיעוטם צעירים ספקנים, אבל כולם חלק מהמעגל הראשון של הכדורגל הישראלי – שחקנים בהפועל ת"א. דרכו של עולם, עוד יותר משחשוב מה אומרים להם לעשות, חשוב מי אומר להם לעשות, מהיכן הגיע, מה הלגיטימציה שלו, מה הקשר שלו לאירוע. פתאום מגיע מישהו שאימן בעונה שעברה בליגה ג'.
כל עוד למה היה עוזר המאמן, הצעירות והרזומה הדל שלו היו לא משמעותיים. היעדר ניסיון לא סותר את דרישות התפקיד של עוזר מאמן, להפך – זה כמעט הכרח. אין בליגת העל עוזרי מאמן עם ניסיון של 20 שנה באימון. זה תפקיד לשחקנים שזה מכבר פרשו, שעדיין לומדים איך מלפפים שרוך על האצבע בלי לחטוף את המשרוקית באף. כל אחד מהם חוסה בצלה של דמות בכירה יותר, ויש במינוריות שלהם כדי להעצים את סמכותו של המאמן הראשי, שניסיונו מתבלט על רקע היעדר ניסיונו של יד ימינו.
במחיר תחושת ההמשכיות הטבעית שביקשו במערכת לייצר בעקבות עזיבת ולקאניס – דון קישוט זז הצידה, אך טבעי שסנצ'ו פנצ'ו ייקח צעד קדימה – הובלטו כל המגרעות של למה בסעיף קורות החיים, שעד אז היו שוליות. אתה לא נהפך מתאים רק כי מי שהיה מתאים לפניך כבר לא כאן. הדרישה הראשונה ממחליפו של למה, שיפוטר גם הוא יום אחד כדרכו של כל מאמן, היא שתהיה לו צורה של מאמן, שהתגובה האינסטינקטיבית של שחקנים למלה שיוצאת מפיו לא תהיה "למה מי אתה?". אולי ככה לעובדה שהוא "מבין כדורגל" תהיה משמעות.
האיש שניצח את מכבי נתניה
בימים הקרובים תוקם בכניסה לסכנין כיכר חדשה, ובמרכזה יוצב פסל של דור חוגי. הפסל עדיין מתלבט האם להכין גרסה נאמנה למקור, בגודל טבעי, או שמא לבחור בטכניקה המאפיינת את הנצחתם של מנהיגים במדינות סף דיקטטוריות, ולייצר מונומנט בגובה של עשרה, אולי אפילו 20 מטרים. אם יש מישהו שראוי להאלהה שכזאת, זהו חוגי. אפילו הציפורים לא יעלו בדעתן לעשות שם את צרכיהן מרוב כבוד לפועלו.
למעמד הסרת הלוט יזמינו את פיראס מוגרבי. מי מתאים ממנו? עד השבוע הוכר מוגרבי בחוגים רבים כ"האיש שניצח את מכבי נתניה", כינוי שניתן לו בהערצה דומה לזו שבה משתמשים במדינות אחרות כדי לתאר מצביאים מימי הביניים. בינואר 2016 כבש מוגרבי שני שערים בניצחון האחרון של בני סכנין על מכבי נתניה. בזמן אמת זו נראתה כמו השגרה הכי שגרתית שאפשר להעלות על הדעת – מה כבר יכול להיות מיוחד בניצחון של סכנין על נתניה, שתי קבוצות בטן רכה בליגה שכולה "משולש" אחד גדול, ובה כל תוצאה אפשרית. זה קרה אתמול, זה קרה היום, זה יקרה מחר.
אלא שמאז ועד חוגי ביום שלישי האחרון, שמונה שנים ו־14 משחקים מאוחר יותר, אף אחד בסכנין לא הצליח לעשות את זה. עם כל משחק שחלף, התעצמה האגדה של מוגרבי. אבות קראו לבניהם על שמו, ילדים רצו להיות כמוהו. גם חוגי. כשהצטרף לסכנין בינואר שעבר אחרי קדנציה באירופה, נשאל מה המטרות שלו. "לנצח את מכבי נתניה", אמר בלי לחשוב פעמיים, כי בני אדם נועדו לעשות דברים גדולים. בחדר השתררה דממה. והנה, מה אתם יודעים, כעבור שנה חוגי הגיע לירח.
פורסם לראשונה: 01:30, 01.02.24
