גדלתי בקניה, בכפר לא גדול. נולדו לי 11 אחים. אבא שלי התחתן פעמיים כך שהיו לי שתי אימהות - אחת שלי, שממנה נולדו לי ארבעה אחים, ועוד אחת חורגת, שממנה נולדו לי שבעה אחים. בילדותי חיינו בכפר עם בתי פחונים. לא היה חשמל, לא היה מים, היינו צריכים ללכת לנהר לשאוב מים שלא היו כל כך נקיים. כמובן שלא היה דבר כזה ברזים. עד כמה שזה נשמע מוזר, ורחוק מהחיים שלנו היום פה בישראל, בשבילי זה היה מהמם. הילדות הכי כיפית שיש. כי היינו חייבים לעשות דברים בעצמנו, להשתמש בדמיון, ביצירתיות. שיחקנו בצעצועים שיצרנו מחומרים שמצאנו בטבע. והכי חשוב - היינו מתקשרים אחד עם השני, מדברים, צוחקים כל החברים, לא שקועים בתוך המסך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נהגנו לצעוד לבית הספר שהיה ממש רחוק מהכפר, מרחק שלושה קילומטר. לא התלוננו לרגע. זה היה כל כך כיף. בדרך הזו, תוך כדי הליכה ברגל, הכרתי חברים חדשים, דיברנו שעות. לא היה טלפונים כמובן, ואני קיבלתי טלפון לראשונה רק בגיל 18 כשסיימתי תיכון.
עוד כתבות למנויים:
בקניה בית הספר מאוד שונה מבכל מקום אחר. היה לנו זמן מסוים לעשות ספורט, זמן מסוים ללמוד, זמן לאכול. כולם עושים הכול, אין דבר כזה שמישהו לא משתתף. היום לא בנוי רק משיעורים מול לוח אלא מהרבה פעילויות חווייתיות בטבע בחצר. ואני תמיד אהבתי לעסוק בכל סוגי הספורט. ידעתי שאהיה ספורטאית אבל לא ידעתי בדיוק במה. אז לא היו מאמנים, לא היו מורים מקצועיים לספורט, אותו מורה לימד הכול. התחלתי להתחרות עם שאר הילדים כבר ביסודי, בכל משחק שהיה. שיחקתי כדורגל, כדורסל, רצתי. זה היה מהמם כי התחרינו עם החברים שלנו, לא היה מי שיפקח עלינו, והכול היה מתוך אהבה ולא מתוך תחרותיות. בחרו בי תמיד להיות הקפטן של כל הנבחרות כי הייתי ממש טובה. היו לנו תחרויות בכפר בימי שישי, וגם תחרויות בבית הספר, סתם לכיף. לא היה אף פרס שחיכה לנו בסוף התחרות.
בתור ילדה היינו קוראים על ישראל בעיתונים, בתנ"ך, חשבנו שזה גן עדן. הייתה לזה המון משמעות מבחינתנו. התעניינו בישראל על אף שלא היינו יהודים. כשהחלטתי לעלות ארצה בעקבות דוד שלי, המשפחה שלי תמכה בהחלטה. הם ידעו שאעשה מה שנכון וטוב לי. דוד שלי, שגר אז כבר בישראל, הציע לי לבוא לעבוד אצלו. הסכמתי, רציתי לנסות משהו אחר, לצאת מגבולות אפריקה. החלטתי שאני באה לעבוד, ולשנייה לא חשבתי להישאר. מה שבסוף השאיר אותי פה זה שהכרתי את בעלי, והתחתנו. כשהגעתי לארץ זה היה מוזר, שונה. הכול היה מיוחד, הכול היה חדש לי. הייתי ילדה בת 18 שלא ראתה כלום מעולם מחוץ לגבולות הכפר. זו הייתה פעם ראשונה שלי במטוס. החיים בקניה היו כל כך שונים מהחיים פה. אם היית צריך משהו היית צריך לעבוד קשה בשבילו. בישראל הכול יותר פשוט. יותר קל. בכל מקום יש לך סופר, בכל מקום יש לך מאיפה לקנות את מה שאתה צריך. היה לי קשה לעכל את זה בהתחלה ולהתרגל לאינסוף האפשרויות.
הסיפור המשמעותי ביותר מבחינתי התרחש בבית הספר, כשהיית בת 11. זו הייתה הפעם הראשונה שרצתי בקטע תחרותי, אמיתי, במרוץ גדול בכפר. לכל המשתתפים שם הייתה נקודת זינוק שווה: לא היה מישהו עם נעליים יותר טובות מהאחר, או בגדים יותר נוחים, רצנו עם מה שיש. עם נעליים שגם היינו צועדים איתן לבית הספר ומשחקים איתן בהפסקות.
כמובן שאבא שלי היה איתי באותה תחרות. באותן שנים אבא אהב את הצד שבי שקשור לספורט. הוא הבין שיש בי המון פוטנציאל אבל לא היה יכול לעשות עם זה כלום, רק לעודד, ולדרבן אותי להצליח.
בתחרות ההיא, בכל אופן, היו המון אנשים. גדולים, קטנים. הם הקיפו את המתחרים מכל הכיוונים, צעקו, ועודדו את הקרובים להם. ביניהם היה גם אבא שלי. אני זוכרת שהסתכלתי על כולם חוץ מעל עצמי. הייתי לחוצה. לא הצלחתי להכיל את יצר התחרות שבי. לא הצלחתי להתרכז. אבל אחרי שהתחלתי לרוץ ראיתי שאני מנצחת. זה גרם לי להירגע. להיות בפוקוס. הרגשתי שאני באמת נהנית מכל הלב. לאט-לאט חילחלה ההבנה שזה מה שאני אוהבת, וזה מה שאני רוצה לעשות.
אחרי התחרות אבא אמר לי, "תראי איזו חזקה את, יכולה לעשות הכול", ומשם דרך המחשבה שלי החלה להשתנות. מאז אותו ניצחון בתחרות ההיא, לא השוויתי את עצמי עוד לאף אחד, לא פחדתי להתמודד מול אף אחד, לא חשבתי שיש הבדל בין בנים לבנות בספורט. הייתי עצמי, הכי שלמה שאפשר. לא פחדתי מכלום.
אבא לא הספיק לראות אותי משתתפת בתחרויות מקצועיות גדולות בעולם, לא הספיק לראות אותי זוכה במדליות. הוא נפטר שלוש שנים אחרי שהגעתי לארץ. בכל התחרויות אחרי מותו הייתי מתפללת שיראה אותי, שידע איך גדלתי וכמה הוא יכול להיות גאה בי. היום אני מבינה שאבא תמיד איתי, מלווה אותי בכל דבר שאני עושה. ובעצם הוא זה שעשה אותי למה שאני היום.
גם הבן הגדול שלי, רוי, בן שמונה, אוהב ועושה ספורט. הוא רואה אותי עובדת קשה באימונים, רצה במרתונים, ומבין שזה לא קל. לא משנה מה יעשה, אני אתמוך בו - בדיוק כמו שאבא שלי נתן לי להרגיש.
אל קניה חזרתי כמה פעמים מאז שעזבתי. רוי היה איתי שם. לקחתי אותו לשכונת הולדתי, הוא ראה איפה התחלתי לרוץ, ביקר את האחים שלי. החיים שם שונים ממה שהוא מכיר. מרתק לראות איך בקניה החיות גדלות בחווה חופשית, ואיך לוקחים מהחווה ביצים וחלב וישר מגישים לשולחן האוכל.
הביקורים במקום שבו נולדתי לא מרגישים לי מוזר. קניה היא הבית השני שלי. והיא גם המקום הראשון שבו רצתי, כשאבא לצידי.
