ריאיון עם אלופת אירופה בג'ודו תמנע נלסון לוי
(צילום: אבי חי)
לאליפות אירופה יש הילה סביבה מעצם שמה. אלוף אירופה הוא תואר שהרבה יותר קל לשווק לציבור הרחב מאשר מנצח גראנד סלאם בודפשט למשל. אבל למרות היוקרה הנלווית אליה, בענף כמו ג'ודו למשל הנמצא בשליטה יפנית, אליפות אירופה מציגה תמונה חלקית בלבד של ההיררכיה בענף. כדי להבין את מצבם של הג'ודוקא הישראלים בסיומה של אליפות אירופה הראשונה בקמפיין האולימפי הנוכחי, דרוש ניתוח מעמיק יותר מציון של המדליות.
צריך להגיד זאת, ההצלחה של נבחרת הנשים באליפות הזו - הייתה מרשימה מאוד, ולא משנה שמדובר בתחרות ללא יפניות או ברזילאיות.
שלל המדליות הסופי של הנשים אמנם עלה על כל הציפיות, אך ההתקדמות הגדולה של הנבחרת איננה מפתיעה כלל. נבחרת הנשים נמצאת בקמפיין האולימפי הזה בנקודת זמן מאוד חיובית מבחינתה. ספורטאיות צעירות כמו גפן פרימו, גילי שריר וענבר לניר מגיעות לשלב ההבשלה שלהן בקטגורית הבוגרות, בעוד ספורטאיות ותיקות יותר כמו תמנע נלסון לוי ושירה ראשוני, לא רק שלא מורידות רגל מהדוושה, אלא מדביקות אותה בעוצמה לרצפה.
הדובדבן שבקצפת
בחוד החנית של הנבחרת ניצבת כמובן נלסון לוי, אלופת אירופה הטרייה. לפני שש שנים, היא צנחה עלינו בלי שום התראה מראש כשזכתה מדליית ארד מפתיעה מאוד באליפות אירופה - ומאז בהרבה עבודה קשה, רוח לחימה והתמדה היא בונה אט-אט את מקומה בצמרת של קטגוריית המשקל שלה, עד 57 ק"ג.
הזכייה של נלסון לוי באליפות אירופה הייתה הדובדבן שבקצפת בתהליך חיובי שכל מי שעוקב אחרי הענף לא יכול היה לפספס. לאליפות אירופה כאמור יש יוקרה משל עצמה, אבל אני חייב להודות שהתרשמתי מנלסון לוי לא פחות כשזכתה בארד לפני חודש בגראנד סלאם באנטליה ובדרך ניצחה את פאיזה מוקדר הצרפתייה וכריטסה דגושי הקנדית, שתי ג'ודוקא מעולות שעשויות לדבר חזק בקמפיין הזה. אז, כמו גם מול שרה סיסק בגמר ביום שישי, נלסון לוי הוכיחה את היכולות שלה מול יריבות חזקות מאוד.
ועדיין, אי אפשר להתעלם מאלו שלא היו בסופיה. אם זו, נורה גייקובה הקוסוברית, האלופה האולימפית, ג'סיקה קלימקייט הקנדית, אלופת עולם ומדליסטית ארד מטוקיו וצוקאסה יושידה היפנית שניצחה את נלסון לוי באולימפיאדה. המאזן של נלסון לוי מול השלוש הללו הוא 12:0. באליפות העולם הקרובה, נלסון לוי תרצה להוכיח שהיא מסוגלת לטפס את המדרגה האחת נוספת ולתת פייט גם לחבורת העילית הזו.
המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת למדליית הכסף של רז הרשקו היא שבעיניי היא הייתה מובנת מאליה. הרשקו שעשתה את ההתקדמות המרשימה ביותר בנבחרת בשנתיים האחרונות ונמצאת בכושר מעולה, פשוט שווה כיום גמר אירופי. זו לא הפתעה ולא התעלות, זו הרמה שלה.
לגבי המשך הדרך, חשוב להבין שקטגוריית המשקל של הרשקו (מעל 78 ק"ג) היא לא אירופאית במיוחד. מלבד שלוש ג'ודוקא מעולות מצרפת (בראשן רומן דיקו שניצחה היום את הרשקו בגמר), הטופ של המשקל מורכב בעיקר מג'ודוקא מחוץ לאירופה כמו אידאליס אורטיס הקובנית האגדית שזכתה בארבע מדליות אולימפיות, אקירה סונה שזכתה במדליית זהב בטוקיו ומספר ג'ודוקא ברזילאיות שיתחרו ביניהן על הכרטיס היחיד לפריז.
הרשקו נמצאת כיום לדעתי בראש הצמרת התחתונה של המשקל. כפי שניתן היה לראות בגמר, היא עדיין רחוקה מהרמה של הקליבריות הגדולות – אבל היא ככל הנראה פייבוריטית או לפחות שוות כוחות מול כל יריבה שמחוץ לחבורת הצמרת. נוכח גרף ההתקדמות שלה שלא מפסיק לטפס – מעניין עד כמה היא תוכל להתקרב אל הטובות ביותר בשנתיים פלוס שנותרו עד לפריז.
מחמאות מגיעות כמובן גם לגילי שריר ולשירה ראשוני על מדליות ארד, לשתיהן הייתה זו המדליה הראשונה באליפות יבשתית.
בסיומה של אולימפיאדת טוקיו בה סיפקה הופעה הרואית ולא הייתה רחוקה מזכייה במדליה – ראשוני בת ה-31 ניצבה בפני צומת דרכים. היא יכולה הייתה לפרוש כפי שספורטאיות רבות בנות גילה ואף צעירות יותר עושות, ולהתחיל את חייה החדשים, אבל היא בחרה להמשיך לקמפיין נוסף. אישית, ממש לא הופתעתי. ראשוני שחברותיה לנבחרת מספרות כי היא ממש אנציקלופדיה מהלכת לענף, באמת ובתמים אוהבת ג'ודו. המדליה הנוכחית היא אמנם גמול הולם להשקעה ולהתמדה, אבל ראשוני היא לא אחת שזקוקה לתמריץ כדי להמשיך ולעשות את מה שהיא אוהבת. את המוטיבציה לתת את הכול באימון הבא היא שואבת מהתשוקה שלה לג'ודו, לא מהברונזה שמצפה את המדליה.
שריר, קצת בדומה לראשוני, היא לא אחת שדברים תמיד באים לה בקלות, אבל היא לוחמת אמיתית שיודעת לשים מאחוריה אכזבות ולהתרכז בעיקר. ראינו בטוקיו – איך אחרי הופעה מאכזבת בתחרות האישית – היא הפכה בניגוד לכל התחזיות לגיבורת התחרות הקבוצתית, וראינו אתמול איך דווקא אחרי שורה של תחרויות מאכזבות בסבב – היא מצאה את עצמה על הפודיום של אליפות אירופה.
לצד שורת ההצלחות מעוררות הכבוד הללו, אי אפשר להתעלם גם מהאכזבות. ענבר לניר שפתחה את הקמפיין מצוין, נראית לא טוב בתקופה האחרונה. הג'ודו של לניר הוא אולי המרהיב ביותר לעין בנבחרת, התקפי ואגרסיבי מאוד, אבל גם מסוכן מאוד – ולא פעם שם אותה במצבים שברגע אחד עולים לה בתחרות שלמה. אמנם היום ההגרלה מעט התאכזרה אליה כשכבר בקרב הראשון פגשה את מי שבסופו של היום הוכתרה לאלופת אירופה, אבל אי אפשר להיתלות בכך. נראה שלקראת המשך הדרך לניר ומאמנה שני הרשקו יצטרכו למצוא את הנוסחה שתשמור על ההתקפיות המבורכת של לניר, אך תשלב איתה גם טקטיקה ומתינות מסוימת שנדרשות לעיתים בתחרויות ג'ודו.
הדור שנשחק
בניגוד לנבחרת הנשים, נבחרת הגברים שתחזור מסופיה ללא מדליות נמצאת בנסיגה. זה לא רק היעדר המדליות, כמו התחושה שעולה מצפייה בקרבות של שחיקה מסוימת שחלה אצל הדור הוותיק יותר – בעוד הדור הצעיר לא בשל מספיק כדי לתפוס את מקומו.
למעט ברוך שמאילוב שהיה טוב ברוב הקרבות, אפילו שסיים ללא מדליה, יתר הג'ודוקא נראו כבויים ואולי אף מעט אדישים. ספורטאים כמו שגיא מוקי, טוהר בוטבול, טל פליקר או פיטר פלצ'יק שהופכים בימים רגילים לטורפים מסוכנים ברגע שהם מניחים את רגלם על המזרן – לא היו מספיק חדים ואגרסיביים ולמרבה הצער לא בפעם הראשונה בקמפיין הנוכחי.
לא מדובר בתופעה חריגה או ייחודית לנבחרת הג'ודו. לפיד התשוקה בקריירה של ספורטאי לא בוער באופן תמידי, הוא דורש תחזוקה שוטפת. איך מבעירים אותו מחדש? זו השאלה העיקרית שאורן סמדג'ה והצוות המקצועי יצטרכו לענות עליה לקראת המשך הקמפיין.
