יש מאות סרטונים וקליפים ברשת שמאגדים את האסיסטים של ניקולה יוקיץ': מאחורי הגב, על כל המגרש, מסירת חזה, ביד אחת, בין הרגליים, סתם אסיסט. כאלה שמתחרים אחד בשני ברמת הקושי. הסרטונים נעים בין חצי דקה לשבעים דקות. כמו טבח מעולה שהרשת מלאה בבישולי מישלן שלו.
זאב בודד - המדור של זאב אברהמי
כמובן שאסור לראות את הקליפים הללו, אלא להנאה צרופה. את מה שיוקיץ' עושה על המגרש אסור לראות בניתוק מהקונטקסט. הכדורסל של יוקיץ' הוא רצף של פריימים שמתחבר ליצירת אמנות ספורטיבית.
הייתי בסוף השבוע שעבר בסומבור, עיר הולדתו של יוקיץ', וכתבתי על הקשר הסימביוטי בין האופי של העיר והאנשים שגרים בה לבין הכדורסל של הסנטר, ובעיקר לרמת האנושיות והחמלה שהוא חי בהן. כשהסתובבתי בעיר שמתי לב שבכל מקום משחקים ספורט קבוצתי. מגרשי הכדורסל הרבים מלאים בילדים, נערים ומבוגרים שמשחקים כדורסל. גבוהים מוליכים את הכדור, גמדים מתמקמים מתחת לסל. הם, וסגנון המשחק של יוקיץ' הם עוד חוליה בשרשרת של מעל שישים שנה. גם אותם אסור לראות מחוץ לקונטקסט.
אלכסנדר "אסה" ניקוליץ' הוא הסנדק של הכדורסל היוגוסלבי. בשנות השישים הוא נסע לסיור כדורסל בן חודשים ארוכים באמריקה, והתרשם. כשחזר, הבין שיש בעיה קטנטנה: יוגוסלביה היא לא ארה"ב. המבחר קטן. האוכלוסיה היוגוסלבית היתה קטנה פי עשרה מאשר אחותה האמריקאית. ניקוליץ' מצא פתרון. הוא ילמד כל שחקן הכול - כל תפקיד, כל יסוד כדורסל. ניקוליץ' המציא כבר אז את הכדורסל חסר העמדות (POSITIONLESS BASKETBALL) שהיום הוא ה-דבר ב-NBA. סגנון האימון הזה המציא את היוניקורן, הגבוה שיודע לעשות הכל.
השיטה הזו הפכה לסרט רץ של ייצור שחקנים. אחרי נפילת מסך הברזל, היוגוסלבים הפכו לסחורה הכי חמה ב-NBA. אף מדינה לא סיפקה שחקנים בכמות שיוגוסלביה סיפקה לליגה הטובה בעולם (לא רק יחסית לגודלה, אלא בכמות). הכמות החווירה לעומת האיכות. ובקרם של הקרם של האיכות, עמדו היוניקורנים. דינו ראדג'ה וזרקו פאספלי (שפחות הצליחו), ולאדה דיבאץ וטוני קוקוץ'. המלחמה הארורה בבלקן והבחירה הארורה של דטרויט בדארקו מיליצ'יץ' בדראפט 2003, עצרו את רכבת השחקנים. בשנים האחרונות מגיעים ל-NBA עוד ועוד שחקנים מהרפובליקות שהרכיבו את יוגוסלביה. יוקיץ' הוא שיאו של התהליך.
כיתת אמן
יוקיץ' עובד מאוד קשה ללטש את האמנות שלו. ככה הופכים כל הדברים המסובכים שהוא עושה לאקט ספורטיבי שנראה כאילו נעשה כלאחר יד. דנבר הפכה לכיתת אמן: בואו, בתוך המשחק הקבוצתי, תממשו את עצמכם, תראו לעולם כמה אתם טובים. אני אעזור לכם. על חשבוני.
מה שיוקיץ' למד בתור ילד עזר לו להיות מחשב על של עיבוד נתונים וקבלת החלטות שעוזרות לקבוצה שלו לנצח (שוב: אסיסטים). יש לו רגש לכדור. עין למצב על המגרש והחברים לקבוצה. המקום שבו גדל עזר לו בפרופורציות: הוא נשאר רגוע בכל קרקס ה-NBA שכולל את הפרסומות, הגרופיס, הכסף והתהילה המתעתעת. שתי רגליו על הקרקע. לא תתפסו אותו נוהג שיכור. הוא לא יכה את אשתו. הוא תמיד נשאר בחירה מספר 41 בדראפט.
אפשר להתכונן שנים בזירת האימונים למכת וו ממייק טייסון, אבל אתה יכול לחוש את זה באמת רק כשאתה חוטף בזירה. ככה זה עם יוקיץ'. אתה יודע שתחטוף, אתה רק לא יודע מאיפה וכמה זה יכאב. הוא האנטיתזה של הכוכב המודרני. הוא לא יהיה דובר של שום מכון כושר או חברה שמבטיחה לשפר את הניתור שלך בעשרות סנטימטר.
"מעולם לא היה לו גוף סקסי", אמר עליו טים קונולי, מי שהיה המנכ"ל של דנבר כשיוקיץ' נבחר וראה בו את ארווידאס הסאבוניס, הדיבאץ והפאו גאסול הבאים. כשהיה צעיר אהב לשחק רק שלוש על שלוש על חצי מגרש, בלי התקפות מעבר. עומד על קו העונשין, מחזיק בכדור שניות ארוכות כדי לנוח ואז מתחיל במופע מטורף של מסירות משוגעות. יש יותר סיכוי שהוא יעשה טריפל דאבל מאשר יטביע. הוא לעולם לא יקפוץ לעצור זריקה שלא תיכנס לסל. הוא מפעל לשימור אנרגיה.
יש עליו סיפורים אין סוף: "הייתי טעות", הוא ענה פעם לשאלה על פער הגילאים בינו לבין אחיו. "אני אוהב לדוג", הוא ענה כשנשאל על תחביביו. "אבל אין לי מושג איך עושים את זה". כשמייקל מאלון נתן לו את כדור המשחק ב-2017 אחרי שרשם טריפל דאבל ראשון לדנבר אחרי ארבע שנים, יוקיץ ניגש אליו וחיבק אותו. עירום לחלוטין.
כדורסל אוטופי
אומרים עליו שהוא רואה הכול. אבל זה לא ממש נכון. הוא רואה הכול כשהוא מסתכל בכלל לכיוון השני. המסירות שלו הן חלק מתוכנית המשחק הלא כתובה. הוא שובר מהלכים, אבל הוא הגיע לדרגה שבה המסירות שלו הן חלק מהתוכנית. המסירות עצמן הן אבסורד. הוא החלום הרטוב שניקוליץ' לא העז לחלום עליו. לברון ג'יימס יכול להיות פעם שוטינג גארד, ופעם אחת פורוורד או סנטר. יוקיץ' משחק את כל התפקידים בעת ובעונה אחת. הוא רואה את המשחק כסיכום הזדמנויות של תנועת גופים בחלל. שחמט על פרקט. הוא מסוקרן מהכישרון של עצמו.
4 צפייה בגלריה
רואה הכול כשהוא מסתכל בכלל לכיוון השני. יוקיץ' מול הלייקרס
(צילום: AP Photo/Jack Dempsey)
לפי האגדות, בקבוצת הנוער, יוקיץ' היה מקבל את הכדור ולפי סימן מהמאמן היה מחליט אם למסור או ללכת לסל. מספר אי זוגי של אצבעות מהמאמן - מסירה. זוגי - קליעה. תוך זמן קצר הוצבו מאמנים עם סימוני אצבעות משני הצדדים כדי לאתגר אותו. למרות שנולד בזמנים אחרים, הכדורסל שלו הוא האוטופיה של סוציאליזם. הוא משחק לאט כדי שיוכל לחשוב בצורה יותר אפקטיבית. סרביה הבינה שגובה אי אפשר ללמד, אבל אפשר ללמד את הגבוהים. הם נתנו לו לטעות ולשחק נגד גברים כבר בגיל צעיר. אי אפשר לגדל יוקיצ'ים באמריקה. זו גישה קפיטליסטית שבה צריך לקטלג ולהשוות מגיל אפס. באמריקה מעדיפים משמעת על פני סקרנות, חזרה על דברים במקום התנסות. היה לו הרבה מזל שהגיע לדנבר.
הוא טאטא השנה מהפלייאוף את אנתוני דייויס, שחקן שסומן מגיל 15, היה אלוף בקנטקי, נבחר במקום הראשון בדראפט ובעל מדליית זהב אולימפית. הסדרה של יוקיץ' נגד הלייקרס השנה היתה סדרה של רוצח, עם משתיק קול. דייוויס, הכשרון מהעתיד שעדיין מדברים עליו אחרי עשור כפוטנציאל עם הגוף האלוהי והיכולות האתלטיות הלא נגמרות, ויוקיץ', גזע העץ שנלקח מהעבר וכל שפת הגוף שלו מדברת על "מתי יש את סיבוב הבירה הבא".
הוא מלך קליעות הניתור, בלי לנתר. הוא לא צריך מאמן בשביל טקטיקה או כריזמה או יכולת להטריף אותו. הוא רק רוצה מאמן שהוא יכול לתת בו אמון. הוא רק במקום ה-12 במכירת חולצות. יש סרטון אחד, ממשחק של דנבר נגד ממפיס בדנבר. דנבר בפיגור נקודה ברבע השלישי. יוקיץ' זורק, מחטיא, ולוקח את הריבאונד של עצמו. שני שחקנים יושבים לו על הגב. הוא מתחת לסל. הוא מכדרר שמאלה לכיוון קו האורך. שני השחקנים רודפים אחריו. הוא יוצא מאיזור הצבע, ואז פשוט נותן פליק לכדור אחורה, נגד כל כיוון התנועה והזרימה לשחקן שחתך לסל. זהו, בעיני, האסיסט הכי יפה שלו שאני מכיר, ואולי הכי יפה שראיתי. תמצית היוקיץ'. תמצית של תהליך שמיושם כבר שישים שנה. "כשאתה מוסר אסיסט, אתה משמח שני בני אדם", הסביר פעם יוקיץ' את יכולת המסירה שלו.
פורסם לראשונה: 12:27, 23.06.23
