הדרבי של קטאלוניה. מפגש של דם, אש ותמרות עשן. ביריבות המרה ורבת השנים בין האחות הגדולה והבכירה ברצלונה לבין זו הקטנה אספניול, נרשמו לא מעט חיכוכים ואירועים מכוננים על הדשא וביציעים. אבל לצד העניין הספורטיבי, גם לשדה הפוליטי ישנה משמעות רבה על היוקרה שבשליטה הספורטיבית בבירת קטאלוניה - חבל ארץ שגם כך מהווה חבית נפץ בקרב האומה הספרדית. זהו הסיפור המלא על הפוליטיקה שבה טובל הדרבי הלוהט של הליגה הספרדית, שחוזר אלינו שוב הערב (שבת, 22:00).
כשנשאלת השאלה אודות היריבה המרה ביותר של ברצלונה ב'לה ליגה', התשובה האינסטינקטיבית היא ריאל מדריד, במה שמוכר כאחד מהמשחקים הטעונים בכדורגל העולמי ונושא את הכינוי המחייב 'אל קלאסיקו'. אבל כשמדברים על הדרבי של קטאלוניה ועל הקרב שהחל לפני למעלה ממאה שנים, היריבות העירונית הזו לא פחות רותחת מהדרבי של אנדלוסיה בין בטיס לסביליה או מהיריבות בעיר הבירה של ספרד, בין ריאל לאתלטיקו.
הדרבי הקטלאני רווי איבה, תיעוב ושנאה כמו בדרבי הבלתי נשכח בשנת 1952 עם אירוע שריפת חדר ההלבשה של אספניול, השימוש בבלוני החמצן שהותר באותה העת והאלימות ביציעים שקרסו מהעומס וכמעט הביאו לפיצוץ המשחק, רצון לקלקל זו לזו כפי שקרה בעונה 2006/7, כששער שוויון של חלוץ העבר ראול טאמודו העניק לריאל את האליפות על חשבון בארסה, אבל מעל הכל פוליטיקה. הרבה מאוד פוליטיקה.
מי ספרדי ומי קטאלני?
הדרבי של ברצלונה, או כפי שהוא מכונה בקטאלנית 'דרבי ברצלוני', מגולל בתוכו את הסיפור של דוד נגד גוליית. יחסי הכוחות ברורים כשברצלונה היא ללא ספק הגדולה והמעוטרת יותר, עם היסטוריה ואצטדיון מפוארים וידועים בכל פינה בעולם, בעוד שאספניול היא דוד וההיפך מכל מה שמייצגת היריבה העירונית. ה'לה ליגה' הוקמה בשנת 1928 ושנה לאחר מכן השתיים נפגשו לראשונה במסגרתה (29 שנים לאחר המפגש הראשון ביניהן שנערך במסגרת 'גביע מקאיה' שהפך לאליפות קטלוניה), אז ניצחה בארסה 0:1, אבל היריבות בין השתיים החלה עוד קודם לכן כאמור.
הצד המקצועי וההיסטוריה על כר הדשא וביציעי האוהדים סוקר ומוכר, אך בכל מה שקרה מחוץ למגרש ונוגע לדינמיקה הפוליטית - כאן טמון העניין הבוער של המפגש הטעון. ברצלונה כמועדון, עומדת בחזית מאבק העצמאות של קטאלוניה לעצמאות מספרד. אוהדים רבים של בארסה, כמו גם שחקני הבית שלה דוגמת ג'רארד פיקה, הקפטן סרחיו בוסקטס והמאמן הטרי צ'אבי (לו זה יהיה משחק הבכורה מאז חזרתו לקאמפ נואו), מזדהים כקטלאנים ולא כספרדים. יעידו על כך לא מעט מייצגים וסממנים פוליטיים שנראו בקאמפ נואו לאורך השנים. מנגד, אספניול פעלה בציות רב לממשלת ספרד ולמשפחת המלוכה שבסיסה במדריד לאורך השנים. חלק מאוהדי אספניול יראו את עצמם כספרדים ולא כקטאלונים, דבר שכמעט ולא קיים כאמור בקרב אלה המזוהים עם הצד הבלאוגרנה (כחול-ארגמן) של העיר. אוהדי בארסה.
המלך אלפונסו ה-13 ששלט בספרד בין השנים 1881-1931, היה ידוע כחובב כדורגל, שבחלק המוקדם של שלטונו, הוכנס לספרד על ידי האנגלים - ארץ הולדת הכדורגל. בניסיון להגדיל את הפופולריות והמשיכה הרחבה של המשחק, החליט המלך להעניק חסות מלכותית למועדונים מסוימים מכל רחבי ספרד והעניק להם שני סממנים לאות כבוד: ראשית, הם הורשו להוסיף את התואר 'ריאל' (מלכותי) לשמו הרשמי של המועדון. שנית, הם הורשו להוסיף את הכתר לסמל הרשמי של המועדון שלהם.
כתוצאה מכך, נולדו מועדונים כמו ריאל מדריד, ריאל בטיס, ריאל סראגוסה וריאל מאיורקה. התואר המלא של אספניול? מועדון הספורט המלכותי אספניול מברצלונה. בשנת 1912 קיבלה אספניול את ההצעה להפוך לקבוצה 'המלכותית' בקטאלוניה. ההחלטה הזו הייתה קו ישיר למלחמת האזרחים בספרד, שנמשכה בין השנים 1936-1939 וגרמה להשבתת הכדורגל בספרד. בתקופה זו הקצינו העמדות שכל אחד מהמועדונים ייצג - ברצלונה את הלאומיות הקטלאנית ואף נפגעה בנפש מחייליו של הגנרל פרנקו במספר דרכים במהלך המלחמה, עם רציחתו של נשיא המועדון ז'וזפ סוניול והפצצות שפגעו במבני המועדון, בעוד שאספניול, גם אם באופן לא מוצהר, עמדה בצד של גנרל פרנסיסקו פרנקו ובכך הראתה זיקה למשטר המלכותי.
חשוב להבין כי לא כל מי שקשור לאספניול, לרבות שחקנים, אנשי מועדון או אוהדים, כולם אזרחים ספרדים מאושרים ואוהבי משפחת המלוכה. רבים מהם נמנים על תומכי מתן עצמאות לקטאלוניה. אם משווים אותם לדעות החזקות והקולניות של ברצלונה לגבי נושא העצמאות, הרי שאספניול 'לא בליגה' של בארסה, ממש כמו שסלטיק או אא"ק אתונה, אולי מחשיבות עצמן כמועדונים שמאלניים, אך אם משווים אותן לסנט פאולי מגרמניה, הרי שהן כלל לא ברמתה מהבחינה הזו. באופן דומה, אם משווים את אספניול לבארסה במונחים של כמה שני המועדונים הללו בעד עצמאות קטלאנית, הרי שהכחולים-לבנים, לנצח יהיו הקיצוניים פחות.
דוגמה עדכנית להבדלים הפוליטיים בין המועדונים הגיעה בשנת 2019 כאשר תשעה ממנהיגי המחאה לעצמאות קטלוניה נכלאו בשל האקטיביזם הפוליטי שלהם. בארסה יצאה מיד בהצהרה המגנה את פעולות ממשלת ספרד ונתנה גיבוי מלא למנהיגים הכלואים, בעוד שאספניול פרסמה הצהרה ניטרלית יותר, ולא הראתה בשום שלב תמיכה מובהקת במנהיגים הכלואים, אלא פשוט ציינה שהיא "ישות ספורטיבית גרידא".
לא רק יריבות ספורטיבית
מועדון הכדורגל של ברצלונה הפך למוסד קטלאני תרבותי בולט, ולפיכך המוטו שלו הוא 'יותר ממועדון' (Més Que Un Club), כפי שניתן לראות בכתובת שביציעי הקאמפ נואו או בסמל המועדון שנושא את הפסים הצהובים-אדומים של דגל קטלוניה ואת צלב גאורגיוס הקדוש - שני סמלים המזוהים עם העיר בכלל ועם קטלוניה בפרט. עבור אוהדי בארסה רבים ואנשים נוספים שהיו בעד העצמאות הקטלאנית, השתיקה של אספניול הספיקה כדי לאשש את כל מה שהם חשבו במרוצת השנים לגבי היריבה המרה.
על אף המצב הנפיץ, יש שיגידו כי האוהדים של אספניול, ברובם לפחות, רואים את היריבות עם בארסה כספורטיבית בלבד, כשההיבט הפוליטי אינו מעורב כמו שקורה אצל שכניהם בעיר. המתח הפוליטי היה הרבה יותר גבוה בתקופת שלטונו של גנרל פרנסיסקו פרנקו למשל, ועבורם הארס הפוליטי שהיה קיים התפוגג לאיטו. יחד עם זאת, כדי להוסיף עוד יותר תככים פוליטיים והיסטוריה לרקע של המשחק, די להביט על היווצרותם של שני המועדונים.
ברצלונה, הוקמה בשנת 1899 על ידי איש העסקים השוויצרי ז'ואן גאמפר. פחות משנה לאחר מכן, הוקמה אספניול, שנודעה תחילה בשם סוסיאדד אספניולה דה פוטבול (שם ששונה מספר פעמים עם השנים עד שהתקבע בשמו הנוכחי), על ידי סטודנט להנדסה באוניברסיטת ברצלונה, אנחל רודריגס שמו, שהיה קטלאני גאה. רודריגס לא היה מרוצה מההשפעה הזרה המופעלת בבארסה ולכן החליט להקים מועדון כדורגל משלו, על טהרת יוצאי קטלוניה. זה בא לידי ביטוי גם בצבעי המדים של שני המועדונים הללו, כשאספניול מזוהה עם צבעי הכחול והלבן, שמגיעים מרוג'ר דה לוריה, אדמירל קטלאני (על אף שהצבע המקורי של המדים היה צהוב). לעומת זאת, בארסה לובשת מדים שמזכירים בצבעם את אלה של פ.צ. באזל משוויץ, מועדונו הקודם של גאמפר לפני שהקים את ברצלונה.
חרף הביקורת שברצלונה לא הייתה מספיק 'מקומית' עבור רודריגס, בעוד שאספניול הצטייר כמועדון של המקומיים והוקם על ידי בני המקום, נראה כי אם מסתכלים על המצב הפוליטי הנוכחי בקטאלוניה ועל העמדה שנקטו שני המועדונים לגביו, הרי שהיוצרות התהפכו. כך או אחרת, מאז המשחקים האולימפיים שנערכו בברצלונה בשנת 1992, ידעה העיר עלייה בפן התיירותי והיא הפכה פופולרית בכל העולם. סיור או ביקור במשחק באצטדיון הקאמפ נואו נמצאים גבוה מאוד ברשימת היעדים של התיירים הרבים, גם אם לאו מסי איננו חלק מברצלונה. גם כאן, בדומה לסטטיסטיקה על המגרש, סובלת אספניול מנחיתות. בסופו של דבר, ברי מזל הם אותם אנשים שזוכים לחזות בדרבי הטעון שטומן בחובו היסטוריה, תשוקה, התנגשות מחשבתית פוליטית ותרבותית - כל מה שצריך כדי שדרבי יהיה הרבה יותר מרק דרבי.
