בכל לילה לפני השינה מכוון ויקטור וומבניאמה את השעון המעורר ועוזב את הטלפון בצד. לא מחפש את השם שלו בגוגל, לא בודק מה אומרים עליו בטוויטר. כבר שנים שהוא לא יכול ללכת ברחוב, ובשנתיים האחרונות יש לו גם נהג פרטי ואפילו שומרי ראש. אז בלילה, כשהוא סוף-סוף לבד, מכניס וומבניאמה את אינסוף הסנטימטרים שלו מתחת לשמיכה, מוציא ספר וקורא. הוא יודע לקרוא מגיל שלוש.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
"אני יכול לקרוא ספרי עיון", אמר וומבניאמה בשנה שעברה, "אבל אני רוצה להתנתק מהעולם, אז אני אוהב ספרי פנטזיה. אני נכנס לספר ועף לממד אחר". בין היתר, ויקטור קרא את כל ספרי היקום של "משחקי הכס" ולא לקח ללב את פרק הסיום המאכזב של סדרת הטלוויזיה. "זה לא קשור לדרך שבה זה נגמר, מה שחשוב זה המסע", אומר ילד בן 19 שנולד בוגר וחכם וגבוה, כל כך גבוה שהוא בעצמו נראה שייך לממד אחר בכלל, ואולי בגלל זה החיים עומדים להציב לו חתיכת אתגר.
ביום שלישי יהפוך ויקטור וומבניאמה לבחירה הראשונה בדראפט ה־NBA. כלומר, יתברר מי תהיה הקבוצה שתזכה לשים את ידה על השחקן שיש סביבו את הייפ הדראפט הגדול ביותר מאז לברון ג'יימס לפני 20 שנה. וומבניאמה, או "וומבי", יביא איתו 223 סנטימטרים של פוטנציאל באמת חסר תקדים או השוואה (על 98 ק"ג בלבד, רזון די חריג), וגם מקרה בוחן תרבותי מרתק: האם מי שגדל בסביבה מחבקת ומלטפת והרבה פחות קשה ואכזרית מאשר בארה"ב, יכול להגיע מהדירה שלו ליד ארמון ורסאי בפריז לעיר כמו דטרויט או יוסטון, ולא לקרוס תחת לחץ ציפיות ותקשורת ששברו הרבה שחקנים לפניו. מי שמכיר את וומבי, בטוח שהוא יעמוד בהכל.
ספוג של מידע
במשחק אחד העונה בליגה הצרפתית, עצר ויקטור וומבניאמה התקפה מתפרצת של שניים על אחד כמעט בלי לזוז. דבר ראשון, הוא הכריח שחקן אחד לנסות לקלוע בקשת מעליו. זה היה מאוד מצחיק. הכדור נפל לידי השחקן השני ו־וומבי הספיק להגיע אליו כדי לחסום אותו. למען האמת, "הספיק להגיע" זה תיאור קצת מוגזם למי שאורך מוטת הידיים שלו הוא יותר מ־2.40 מ'. הוא פשוט שלח את היד וחסם. הבעיה עם הניסיון לתאר את הצורה שבה וומבי משחק כדורסל היא שאין ספר הדרכה מוכר או תקדימים. אין שום דבר נורמלי בשחקן של 2.23 מ' (כנראה, תלוי את מי שואלים ומה גובה הנעליים שלו באותו רגע), ששולט בכדור כמו דמיאן לילארד, קולע שלשות כמו לוקה דונצ'יץ', חוסם כמו דיקמבה מוטומבו, ואפילו יותר בוגר נפשית ממה שלברון היה בגילו. זה פשוט מגוחך.
וומבי גדל בבית של ספורט. אבא פליקס, 2.01 מ', מהגר מקונגו, היה אתלט. אמא, אלודי דה פוטרו, 1.90 מ', היתה שחקנית ומאמנת כדורסל. הם לא לחצו על הילדים להיות ספורטאים, אבל בסופו של דבר כמובן שזה מה שקרה וכל שלושת צאצאי וומבניאמה משחקים כדורסל. ויקטור היה בן תשע כשכבר עזר לאמו לאמן ילדים בגילו בקבוצה בעיר הולדתו, לה־שסנה. כשהיה בן 10 ראה אותו מייקל אלארד, מאמן נאנטר, מועדון צנוע למדי בפרברי פריז. וומבי כבר היה כל כך גבוה, שאלארד חשב בהתחלה כי הוא עוזר המאמן.
הוא עדיין לא היה אז ילד פלא של כדורסל, רק מאוד גבוה. הוא שיחק גם כדורגל והיו לו תחביבים אחרים, עד שנפל לידיו של קארים בובקארי, אחד ממאמני הנוער של נאנטר, שאמר ל"ספורטס אילוסטרייטד" כי "אני פסיכופת בכל מה שקשור ללימוד יסודות כדורסל לילדים". לא מעט בזכותו, וומבי מוביל היום כדור כמו פוינט גארד. בובקארי ראה קלטות וידיאו ישנות שבהן לימד פיט מארביץ' - יש שיגידו אמן השליטה בכדור הגדול בתולדות המשחק - את יסודות הכדרור דרך תרגילים יצירתיים, ולקח הכל לאימונים שלו.
כל אימון כזה התחיל עם לפחות שעתיים של עבודה רק על כדרור. בובקארי דרש מהשחקנים שלו להביא שלושה פריטים לאימון: זוג כפפות של שוער כדורגל, שקית ניילון וחבל קפיצה. הכפפות עזרו לפתח דיוק באצבעות, בעוד שקית הניילון הייתה קשורה סביב הכדור ואילצה את הילדים להקפיץ אותו בכוח. החבל נועד סתם לקפיצות. וומבי עשה צעדים ענקיים כבר בשנה הראשונה שלו בנאנטר, הרגיש יותר ויותר נוח עם הכדור ביד, ובעיקר ספג כל פיסת מידע.
כשנאנטר הייתה נוסעת למשחקי חוץ, בובקארי היה עורך לשחקנים מבחני טריוויה בכל נושא, ממדע דרך אמנות ועד איזוטריה. "ויקטור נהג לענות על השאלות הכי מוזרות", סיפר בובקארי. באחת הפעמים שאל המאמן את השחקנים "איזו ציפור יכולה לעוף לאחור". אף אחד לא ידע, חוץ מוויקטור, שענה באדישות: le colibri (יונק הדבש). בובקארי היה בטוח שהוא סתם ניחש. הוא לא.
בובקארי סיפר לגדודי עיתונאים אמריקאים שנהרו בשנה האחרונה לפריז, על היכולת הנדירה של וומבי ללמוד תרגיל חדש ביום אחד ולבצע אותו במדויק למחרת. "הוא מסוגל לשחזר מהלכים מהר מאוד", אמר בובקארי, "הוא שיחק אצלנו בכל חמש העמדות, הוא תמיד רוצה לנסות דברים חדשים ומסוכנים. לפעמים זה עובד, לפעמים לא, אבל הוא תמיד היה רגוע".
חמש ארוחות ביום
הוריו של וומבי ניסו לשמור על חייו נורמליים ככל האפשר, דיברו בבית כמה שפחות על כדורסל ומנעו ממנו להתראיין. הם לחצו עליו ללמוד, ואם קיבל ציונים גרועים המאמנים הושיבו אותו ליד שולחן באולם והכריחו אותו לעשות שיעורים במקום להתאמן. בגיל 14 עבר וומבי פיזית לנאנטר, כדי לגור יחד עם שאר שחקני הקבוצה במעונות משותפים של המועדון, מרחק 15 דקות הליכה מבית הספר. הוא ישן על מיטה שיוצרה במיוחד עבורו, ובבית הספר התקינו בשבילו מקרר כדי שתהיה לו גישה נוחה לחמש ארוחות יומיות שהכינו תזונאים. לא פחות מ־25 אנשים היו אחראים להתפתחותו הפיזית והנפשית. כשהיה בגילו, לברון לא ידע איפה הוא יישן מחר בלילה.
פרנסואה סאלואן, שהיה המורה של וומבי בתיכון בנאנטר, התרשם מהרגע הראשון מהאינטלקט ומהבגרות של הילד, ולכן גם הרשה לו לעשות דברים בדרך שלו. יום אחד בכיתה וומבי ממש קיפל את גופו כדי שיוכל לשחק בטלפון מתחת לשולחן. סאלואן שאל את הכיתה שאלה והנער הגבוה, שפתאום רק ראשו נראה מעל השולחן, ענה תוך כדי שהוא ממשיך לשחק בטלפון. סאלואן לא ידע אם להחמיא לו או להעניש אותו.
בפעם אחרת ביקש המורה מהתלמידים בכיתת הספרות הצרפתית שלו לכתוב סיפור קצר על הגשמת חלום. חלקם כתבו שהם רוצים להיות שחקני כדורסל. לא וומבי, שבכלל לקח את המשימה לכיוון אחר לגמרי. הוא וחבר כתבו יחד סיפור בשם "אליס וז'ול", על זוג נשוי שהכל מתפרק לו אחרי שז'ול נוהג שיכור, נקלע לתאונת דרכים, נופל לתרדמת וכשהוא מתעורר, אליס כבר עזבה. הילד היה אז בן 14.
"תמיד הרגשתי שאני ברמה אחרת", אמר וומבי ל"ניו־יורק טיימס", "חייתי חיים שונים מכל אחד אחר בבית הספר, אפילו בבית הספר היסודי. פשוט חשבתי אחרת מכולם. ניסיתי להיות מקורי בכל מה שאני עושה, וזה באמת משהו שנשאר לי בנשמה: להיות מקורי. תהיה מיוחד. אני לא יכול להסביר את זה. אני חושב שנולדתי עם זה".
זו לא שחצנות. מי שמכיר את וומבי מילדות מספר שהוא באמת תמיד היה בפלנטה אחרת. מייקל בור, שאימן אותו בנאנטר, ביקש פעם מהשחקנים לבחור מילה בעלת משמעות שמתחילה באות זהה לשמם הפרטי. "הוא אמר, 'אתה יודע קואוץ', שמי הוא ויקטור'", סיפר בור ל"טיימס", "אמרתי, 'טוב, כן'. הוא אמר, 'באיזו אות זה מתחיל?‘, עניתי 'האות V', והוא אמר: 'V בספרות רומיות זה 5. שמי הוא ויקטור כי אני יכול לשחק בכל חמש העמדות'".
אליפות בבר־מצווה
וומבי היה בן 13 כשזכה באליפות צרפת הראשונה שלו. הוא בכה מאושר. בגיל 14 כבר ליווה אותו נחיל אנשי תקשורת לכל מקום. "כולם מדברים על זה שהוא חד קרן, שהוא כל כך שונה על מגרש הכדורסל, אבל בחיים האמיתיים הוא פשוט ילד רגיל שנהנה עם חברים", אמר עליו מקסים ריינאו, ששיחק בנוער של נאנטר בשנה האחרונה של וומבי שם.
בסוף 2020 התאמנו וומבי וריינאו ביחד, כשלמגרש הגיעו שני שחקנים מבוגרים, אחד מהם היה רודי גובר, אז בשיא תהילתו ופעמיים שחקן ההגנה של העונה ב־NBA. הם שיחקו שניים על שניים. "ברגע שהמשחק מתחיל, יש משהו שמתהפך לו בראש והוא הופך קטלני", אמר ריינאו על וומבי. סרטון המשחק הזה הפך ויראלי. גובר שומע עד היום טראש־טוק על מה שעשה לו ילד בן 16, והוא מגיב בעיקר בחיוך: "כולם עומדים לעבור את זה בקרוב".
אחרי שסיים את התיכון ב־2021, עזב וומבי את נאנטר ועבר לשחק בווילרבאן, מועדון ליד ליון, בבעלות כוכב שושלת סן־אנטוניו ספרס, טוני פארקר, אבל די מהר החליט לחזור הביתה. הקבוצה הנוכחית שלו, מטרופוליטן 92, משחקת קרוב מאוד למקום מגורי הוריו. ויקטור יודע שעוד מעט יסע אל מעבר לאוקיינוס ויראה את אמא ואבא פחות ופחות, אז הוא שיחק באולם של 2,800 מקומות בפעם האחרונה בחייו. ערוץ הטלוויזיה של ה־NBA העביר העונה בשידור ישיר את כל המשחקים שלו.
עד שישמע אם יגור בשנה הבאה בדטרויט, יוסטון, סן־אנטוניו או שארלוט – ואף אחת מהן לא תזכיר לו את פריז – גר וומבי באזור שקט בבירת צרפת, לא רחוק מארמון ורסאי. הוא כבר לא יכול להסתובב באנונימיות ומעכשיו זה רק יחמיר, אבל הוא מחכה לזה בקוצר רוח. כבר בחטיבת הביניים ידע וומבי כי יילך ל־NBA והחל ללמד את עצמו אנגלית דרך צפייה בסרטוני יוטיוב ובתוכניות טלוויזיה אמריקאיות. למרות שביקר בארה"ב רק פעמיים בחייו, שתיהן בשנה החולפת, הוא מדבר אנגלית שוטפת עם מעט מאוד מבטא. הוא נראה לכל הפחות מוכן למה שמצפה לו, למרות שהוא ממש לא יודע למה לצפות. איך ידע באמת, זה לא שהיה מישהו כמוהו לפניו. רק המבט הנדהם של לברון ואנתוני דייויס כשראו אותו משחק בקיץ שעבר בלאס־וגאס, היה יכול לתת לו אינדיקציה כלשהי.
"אני לא באמת יכול להשתמש במודלים לחיקוי", הסביר וומבי ל"ספורטס אילוסטרייטד", "כי כשאני מתמודד מול שחקנים אפילו בגובה 2.05 מ' זה עדיין לא אותו משחק. אני חייב לייצר דברים חדשים, אני צריך לגוון את הכישורים שלי אפילו יותר כדי שאנשים לא ישתעממו, אני רוצה להגיע מעבר לציפיות, ואני יודע שמספיק לי ללמוד משהו פעם אחת כדי ליישם את זה לשארית חיי". הילד הזה בן 19.
