סדרת התעודה "האגרוף" על גמר הפלייאוף בכדורסל ב-1992 בין מכבי ת"א להפועל ת"א היא מוצר איכות עם תו תקן עולמי. כמעט מושלם. הראיונות, בניית הסיפור, בחירת המראיינים, להביא את שמעון מזרחי בתפאורה של לול אפרוחים, להיזכר בחולצות הכפתורים-טפטים של צביקה שרף. נדב הנפלד במונוטוניות הנפלדית מזכיר לך את האומללות המכביסטית שבה אם אתה מנצח מאה אחוז מהמשחקים, שואלים אותך למה לא מאתיים. הליהוק של בארי ליבוביץ' ומייק לארגי ("הדם שלי אדום והשתן שלי צהוב") הוא שיחוק גדול. חומרי הארכיון, הטיול לאטלנטה. הכל מתחבר למסמך ספורטיבי שלא ראינו כאן מאז "בית-שאן סרט מלחמה". אלמלא הסוף האנטי-קליימקסי והמיותר, היא הייתה סדרה מושלמת.
היא כזו, כי היא מצליחה לזקק לתוך הסיפור את כל התפאורה שלו - בניית ואפיון היריבות, דרך מעמדות חברתיים, ראייה חברתית, כלכלית ופוליטית - ולהביא את הפנים הנכונות כדי להאניש את התופעות הללו. זו סדרה שנותנת קונטקסט. אתה מסיים ולראות אותה ואומר: אולי לפעמים לשנוא זה בסדר.
אבל מדובר גם בז'אנר חדש של סרטים. מדובר בתעודה שהיא למעשה פיקציה. הסרט אמיתי: אי אפשר להמציא את אי-שמחת החיים בפרצוף של מזרחי. אבל מתחת לדוקו הזה נוהרים זרמים תת-קרקעיים שמוליכים את תזת "אם רק". אם רק השופט דוד דגן לא היה מסתובב באותה שניה למזכירות. אם רק השופט ראובן וירובניק היה שורק את מה שקרה מול הפרצוף שלו (נזכיר, שניהם שרקו שניה לפני כן לעבירת תוקף של מרסר). אם רק מרסר לא היה מאגרף את שטיינהאור. אם רק שטיינהאור היה סותם את הפה הגדול שלו. אם רק הדברים הללו היו קורים או לא קורים, הפועל ת"א הייתה אלופה.
ובכן. מוטי דניאל וגיא גודס, שחקני מכבי באותה תקופה, כמעט מתפוצצים מצחוק כשהתזה הזו עולה על פני השטח. דניאל מסביר במהלך הסדרה את מהות המכביזם. עושים הכל בשביל לנצח. ה-כ-ל. ההסבר לפיו הפועל ושטיינהאור הפסיקו לשחק אחרי התקרית הוא כמו זריקת הלם בשבילם. אם שטיינהאור היה מכה באגרופו את דניאל, דניאל היה הורג אותו. אם היה עושה את זה לגודס, גודס היה עובר שלוש פעמים את החצי ותוקע שלשה משמונה מטרים. שטיינהאור הפסיק לשחק. הוא נפגע. השופטים לו נתנו לו את מה שהגיע לו.
הסדרה הזו היא סדרה על אנטומיית הפועל, שיר הלל ללוזריות. נח קליגר הלשין עלינו איי איי איי. גנבו לנו את מרסר (שהתייחסנו אליו ושילמנו לו כמו אל צולע) איי איי איי. הפועל הייתה שם שבע שנים לפני כן ולא למדה את השיעור. היא רוצה להיות מכבי, אבל לא ממש. היא לא מוכנה לשלם את המחיר של ההצלחה. היא רוצה רק את ההצלחה, בלי ידיים מגורזנות. דוד דגן ו-וירובניק היו צריכים לעשות לה את העבודה. כי אם הם רק היו שורקים, לך תדע.
האמת, לך תדע: שנה לאחר מכן הפועל גליל-עליון עשתה להפועל את העבודה וניצחה את מכבי בחצי הגמר. אין שדים ואין רוחות, אין שמעון ואין שופטים מוטים. וגליל-עליון ניצחה – גם את הפועל בגמר עצמו. מי יודע, אולי סטיב מאלוביק התחכך קלות בשטיינהאור והוציא אותו מהמשחק. אולי דורון שפר לא אמר בהצלחה לעמוס פרישמן והוציא ממנו את המפרשים.
לפני חודש הפועל ניצחה את מכבי בחצי גמר הגביע, ביד אליהו. רק כדי להפסיד בגמר כמה ימים לאחר מכן. אולי בדיוק שטיינהאור תפס קורונה, או שמרסר חטף קלקול קיבה בג'ורג'יה, לך תסביר אנטומיה של לוזרים.
פורסם לראשונה: 07:01, 04.04.22
