בשבועות האחרונים, בזמן שמכבי ת"א הייתה בהפסקת קורונה מאולצת של 23 ימים מהיורוליג בגלל סגירת נתב"ג והחמרת ההגבלות בארץ, נוצרה תפיסה שגויה מאוד לפיה הפגרה האירופית הזו עשתה טוב לקבוצה. היא הרי ניצחה בהפרשים גדולים בליגה, משחק אחר משחק, והראתה אופי באותו קאמבק מול הפועל חולון בחצי גמר הגביע.
אמש אפשר היה לראות בקלות שאם כבר, אז הפגרה הזו עשתה רק רע לקבוצה. הפער בין מילאנו לת"א ביורוליג דומה למרחק הגיאוגרפי ביניהן. אי אפשר להשוות אפילו בצחוק בין מה שמכבי עוברת בזירה המקומית לבין משחקים כאלה, וניצחונות בפערים עצומים, בהם הילדים הישראלים שלא שייכים לסגל האירופי מקבלים דקות רבות, לא מכינים אותה בשום צורה לקרבות כאלה.
היו הרבה דברים שלא פעלו כמו שצריך במשחק הזה (בעצם, יותר קשה לחפש מה כן עבד), אבל הסיפור הוא סקוטי ווילבקין. כבר ראינו העונה תצוגות קליעה חלשות שלו, אבל אפס נקודות ב-18 דקות פלוס פציעה באגודל זה משהו יוצא דופן. הנה עוד משהו שאומרים הרבה: זה טוב למכבי שסקוטי חלש. אבל המשפט הזה לא מדויק – קודם כל, אי אפשר לנצח עם תרומה אפסית שלו, ומעבר לכך, מכבי מנצחת כשהוא שקט יותר רק כאשר יש מי שמתעלה במקומו. פרט לאות'לו האנטר במשחק טוב, לא היה הפעם שחקן כזה.
אפשר לציין לטובה כמה פעולות טובות פה ושם של כריס ג'ונס, אבל איפה היו האחרים? הם נראו נרפים ולא היו יריבים אמיתיים לשחקני מילאנו. ההוכחה להבדלים העצומים בין ישראלי לאירופה הגיעה כאשר עוז בלייזר, מצטיין שני המשחקים האחרונים נגד הפועל חולון בגביע ובליגה, קיבל אשראי מיאניס ספרופולוס ופתח בחמישייה – אבל יצא תוך שתי דקות וחצי עם שתי עבירות ולא השפיע על התמונה הכללית.
אטורה מסינה בנה העונה במילאנו קבוצה חזקה מאוד, אחת מארבע הטובות ביבשת. שם לא מדברים על השתחלות לפלייאוף, אלא על פיינל-פור ואולי אפילו יותר. זה אפילו לא היה משחק גדול במיוחד של מילאנו, שהשיגה ניצחון ב-19 הפרש למרות שלא נאלצה להפגין את מלוא יכולתה והייתה בינונית רוב הזמן. פערי האיכות עד כדי כך גדולים.
אולי במכבי ת"א עדיין מאמינים שהשמינייה הראשונה אפשרית, אבל היכולת על הפרקט לא זזה במילימטר בין הסיבוב הראשון לשני. במחזור הבא מחכה משחק חוץ מול קבוצה מעולה שכן מוציאה מעצמה יותר מהמצופה, באיירן מינכן. יהיה קשה להתאושש דווקא שם.