זה היה שבוע מיוחד במינו עבור סרחיו ראמוס. ביום שלישי הוא הבקיע את שערו ה-100 במדי ריאל מדריד במהלך הניצחון הדרמטי על אינטר בליגת האלופות (2:3) ויום לאחר מכן בחרו בו קוראי המגזין הצרפתי "פראנס פוטבול" כבלם הטוב בהיסטוריה.
מאז שהתפרסמה הבחירה, הרשתות החברתיות גועשות. רבים טוענים כי עם כל הכבוד ל-100 השערים שכבש ראמוס במדי הבלאנקוס, היו בעבר בלמים שכבשו יותר ממנו, ומעבר לכך תפקידם של הבלמים הוא בעיקר להגן ופחות לתקוף ולהבקיע. וגם במבחן הזה אולי היו טובים ממנו בעבר.
אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: סרחיו ראמוס הוא השחקן החשוב ביותר של ריאל מדריד, על אחת כמה וכמה אחרי שכריסטיאנו רונאלדו עזב ועבר לפני למעלה משנתיים ליובנטוס.
ראמוס יחגוג ב-30 במרץ יום הולדת 35, וגם אם המהירות שלו כבר לא כפי שהייתה בעבר, הוא מחפה על כך עם ניסיון של כמעט 20 שנה ככדורגלן מקצוען, עם מנהיגות וכריזמה אינסופית. איך אומרים כולם? ראמוס הוא השחקן הראשון שלא תרצה שישחק בקבוצה היריבה – והראשון שתרצה שישחק בקבוצה שלך.
החוזה הנוכחי של ראמוס בריאל מדריד יסתיים ב-30 ביוני, מה שאומר שב-1 בינואר, בעוד פחות מחודשיים, הוא יכול תאורטית לסכם עם קבוצה אחרת ולעבור אליה ללא תמורה בקיץ.
אבל לאף אחד אין ספק שזה לא יקרה. המשא ומתן על חידוש החוזה כבר נמצא בעיצומו. למרות שהנוהל בריאל מדריד הוא שאף שחקן בן 30 ומעלה לא מקבל הארכת חוזה של יותר משנה, ראמוס הוא מקרה מיוחד.
הנשיא פלורנטינו פרס יסכים ככל הנראה לתת לקפטן שלו חוזה חדש עד גיל 37, אבל ללא תוספת לשכר, שעומד כעת על 15 מיליון אירו נטו לשנה. כל שחקני ריאל כבר הסכימו על קיצוץ של 10 אחוז בשכר, בשל הירידה בהכנסות, וייתכן שבקרוב מאוד יתבקשו להסכים לקיצוץ נוסף. אבל אל דאגה. ראמוס לא יפוצץ את המו"מ בשל כך. הוא כבר מזמן הפך לאגדה במועדון הפאר של ספרד, שבו הוא שואף לסיים את הקריירה.
אחת השאיפות הגדולות שלו היא להפוך לשיאן ההופעות בכל הזמנים של ריאל מדריד, ונכון לעכשיו הוא רחוק 83 משחקים מהשגת היעד. לשם כך הוא יצטרך לשחק בקביעות לפחות שתי עונות. וזה בהחלט יהיה אחד השיקולים שלו.
השיאן הוא ראול, עם 741 משחקים בין השנים 1994 ל-2010. ראמוס מדורג כרגע רביעי עם 659 משחקים, כשלפניו ניצבים איקר קסיאס עם 725 הופעות ומנואל סאנצ'יס עם 710.
אגב, בנבחרת ספרד ראמוס הוא כבר מזמן השיאן, עם 175 הופעות, לפני קסיאס (167), צ'אבי (133) ואינייסטה (131), שחקנים שכבר פרשו אבל היו שותפים ל"תור הזהב" של הנבחרת. יחד הם זכו פעמיים באליפות אירופה, ב-2008 ו-2012, ובמונדיאל ב-2010.
אינייסטה עדיין משחק ביפן, אבל מהנבחרת הוא פרש לפני שנתיים. צ'אבי פרש ב-2014 וקסיאס שנתיים אחריו. וראמוס? הוא ממשיך ואין לו שום תכניות פרישה מהמדים הלאומיים.
ב"פראנס פוטבול" כתבו עליו השבוע: "מעולם לא הייתה לשחקן הגנה כלשהו השפעה דומה לזו של ראמוס על הקבוצות בהן שיחק. וזה נכון גם לגבי ההגנה וההתקפה, מה שכנראה הופך אותו למיוחד כל כך בהשוואה לקודמיו".
על כך ניתן כמובן להתווכח. פרנץ בקנבאואר הגרמני היה הבלם האולטימטיבי של שנות ה-70. הוא היה זה שפיתח את תפקיד ה"ליברו" – הבלם החופשי, שמרבה לתקוף ולא נותר מאחור, כפי שעשו עד אז.
בקנבאואר, כמו ראמוס, היה קפטן ומנהיג ענק בבאיירן מינכן ובנבחרת מערב גרמניה. הוא זכה עם באיירן בכל תואר אפשרי, ועם נבחרת גרמניה זכה ביורו ובמונדיאל. והוא כבש לא מעט – 75 שערים במדי באיירן ו-112 שערים בכל הקריירה. יחד עם זאת צריך לזכור שבתחילת דרכו בקנבאואר שיחק כקשר.
הנוגח הטוב בעולם
הבלם שהבקיע הכי הרבה שערים בתולדות הכדורגל העולמי הוא רונלד קומאן, מאמן ברצלונה כיום. קומאן הבקיע 253 שערים בקריירה בת 17 השנים שלו, ממוצע של כמעט 15 שערים לעונה. יש הרבה מאוד חלוצים שהיו חולמים על כמות כזו של שערים.
המומחיות של קומאן הייתה בעיטות חופשיות. עם אחת כזו הוא הבקיע את שער הניצחון של ברצלונה בגמר גביע האלופות 1992, הזכייה הראשונה של בארסה בתואר.
למרות ששיחק רק שש עונות בברצלונה, הוא מדורג שני בכל הזמנים בטבלת הכובשים מקרב שחקני ההגנה בתולדות הליגה הספרדית, עם 67 שערים. רק ראמוס מקדים אותו, עם 74 שערי ליגה – אבל הוא הגיע למספר המרשים הזה בזמן ארוך הרבה יותר, ב-19 עונות.
אם המומחיות של קומאן הייתה בבעיטות האדירות שלו ממרחק, הרי שראמוס הוא המומחה מספר אחת בעולם לשערי נגיחה ממצבים נייחים. כך גם הבקיע את השער מול אינטר, אחרי קרן של טוני קרוס.
כך הוא גם כבש את השער החשוב והמפורסם בקריירה שלו, השוויון בדקה ה-93 בגמר ליגת האלופות 2014 מול אתלטיקו מדריד. הקולצ'ונרוס הובילו 0:1 והיו רחוקים שניות מזכייה ראשונה בגביע. ואז התרומם ראמוס ברחבה ונגח לרשת את הקרן שהגביה לוקה מודריץ'.
בהארכה ריאל כבשה שלושה שערים, ניצחה 1:4 וזכתה בגביע האלופות העשירי שלה, "לה דסימה". ראמוס הפך לסמל של הגביע ולסמל של הווינריות.
חלוקת השערים של ראמוס אומרת הכל: 55 מהם הוא כבש בנגיחות, 21 בפנדלים, 22 בימין ובשמאל ו-2 בלבד בבעיטות חופשיות.
היכולת של ראמוס להבקיע בנגיחות היא לא פחות ממדהימה. ותמיד נשאלת השאלה, איך ההגנות נכשלות שוב ושוב, כאשר לכולם ברור שראמוס הוא השחקן המסוכן ביותר ברחבה? איך לא מצליחים לשמור עליו, למנוע ממנו את הנגיחות?
לפני כמה שנים הוא נגח פעמיים בתוך שש דקות לרשת של נאפולי. פפה ריינה, שהיה אז שוערה של נאפולי, אמר אחרי ההפסד: "זה פשוט בלתי אפשרי לשמור עליו. השאפתנות שלו מייחדת אותו לעומת שחקנים אחרים".
העיתון "מארקה" שאל לא מכבר את בלמי העבר הגדולים של ריאל מדריד וביקש מהם להצביע על התכונות המיוחדות שהופכות את ראמוס לכובש כל כך מיומן.
פרננדו היירו אמר: "אין אף שחקן אחר בעולם שטוב כמו ראמוס באוויר. הוא חיה רעה. זה לא משנה אם אתה שומר אותו איזורית או אישית, הוא כבש מול כל הבלמים הטובים בעולם, דייגו גודין, ג'רארד פיקה, תיאגו סילבה. ראמוס יגיע לכל כדור בזכות התשוקה שלו, הביטחון העצמי, הגישה. מעולם לא ראיתי מישהו שנוגח כמוהו".
איבן הלגרה אמר: "הוא חלוץ שבמקרה משחק גם כבלם. הדרך היחידה לעצור אותו היא לא לאפשר לו להתחיל את התנועה, כי ברגע שהוא יצא לדרך, הוא בלתי ניתן לעצירה".
חוסה אמיליו סנטמריה, הבלם של ריאל מדריד האגדית בשנות ה-50, אמר: "העוצמה שלו נובעת בעיקר מהאתלטיות והפיזיות שלו. ראמוס הוא הרבה יותר מבלם. הוא יכול לשחק גם בקישור, וזה מה שתמיד אמרתי לידידי המנוח אלפרדו די סטפאנו".
עוד בלם עבר מפורסם, רפאל אלקורטה, אמר: "ראמוס תמיד מתחיל לרוץ לפני כולם כשיש מצב נייח. זה היתרון הכי גדול שלו – שהוא יודע להיכן יגיע הכדור".
קרלוס סנטייאנה, חלוץ העבר האגדי של ריאל, שהתמחה בכיבוש שערים בנגיחות, מסביר: "יש לסרחיו עוצמה אדירה באוויר וניתור חזק. כשהוא עולה להתקפה יש לו מנטליות של חלוץ. יש לו חוש מיוחד לדעת להיכן הכדור יגיע. הוא תוקף את הכדור, זה המפתח. כי יש לו תמיד את האמונה שהוא יגיע ראשון לכדור. הוא נוגח טוב יותר מכריסטיאנו רונאלדו".
אגרסיבי עד אלים
בשנים 2016 עד 2018 ראמוס זכה בעוד שלושה גביעי צ'מפיונס. גם בגמר של 2016 הוא הבקיע מול אתלטיקו, אם כי בפעם הזאת עם הרגל. בגמר 2018 הוא היה זה שפצע את מוחמד סלאח, הכוכב המצרי של ליברפול, כשהוריד אותו לדשא בתרגיל שלקוח מענף אחר, ג'ודו, וגרם לו לפרוק את הכתף.
האירוע הזה, ורבים לפניו ואחריו, הפכו את הבלם הוותיק לשחקן השנוא ביותר בקרב אוהדי הקבוצות היריבות. אין ספק, הוא משחק חזק, נוקשה ולעיתים גם מלוכלך. לראייה שיאי הכרטיסים בהם הוא מחזיק: 171 צהובים ו-20 אדומים אותם ראה במשחקי הליגה מציבים אותו במקום הראשון בכל הזמנים, בשתי הקטגוריות.
גם בליגת האלופות הוא שיאן כל הזמנים, עם 40 צהובים ו-4 אדומים. ואפילו בנבחרת ספרד הוא שיאן הצהובים, עם לא פחות מ-24 אזהרות. אבל בלי האגרסיביות הזו, ראמוס לא היה הופך למי שהוא, בלם אימתני שקשה מאוד להתמודד מולו, מכל הבחינות.
בעיני רבים ראמוס מייצג את ספרד האמיתית. הוא נולד בסביליה שבחבל אנדלוסיה, שמפורסם בפלמנקו ומלחמות השוורים והוא ידוע באהבתו לספורט הלאומי של ספרד. אחד מחבריו הקרובים ביותר הוא אלחנדרו טלאבנטה, אחד המטאדורים המפורסמים ביותר בספרד.
בתחילת דרכו הוא שיחק כמגן ימני. כך היה בזכייה ביורו 2008, כשצמד הבלמים היו פויול ומרצ'נה, וכך גם כשספרד זכתה במונדיאל ב-2010. לצידו של פויול שיחק אז במרכז ההגנה ג'רארד פיקה.
פויול החמיץ את יורו 2012 בשל פציעה. זה היה הרגע בו ראמוס עבר לשחק כבלם לצידו של פיקה – שיתוף פעולה שנמשך שנים רבות, למרות המחלוקות האישיות הקשות שהיו בין השניים.
אפרופו נבחרת ספרד, גם בה הוא אחד הכובשים המצטיינים. לפני חודשיים הוא הבקיע צמד בניצחון 0:4 על אוקראינה ועלה ל-23 שערים במדי לה רוחה.
עד כמה המספר הזה מדהים? ובכן, בכך הוא עלה למקום השמיני בכל הזמנים והשתווה לאלפרדו די סטפאנו האגדי. עוד שלושה שערים והוא ישתווה לעוד אגדה של ריאל מדריד, העייט אמיליו בוטראגניו.
אז כן, הוויכוחים על זהות הבלם הגדול ביותר בתולדות הכדורגל לא ייפסקו, אבל על דבר אחד יסכימו כולם: סרחיו ראמוס הוא בלם היסטורי, כזה שידברו עליו גם עשרות שנים אחרי שיפרוש. והפרישה הזו אפילו לא נראית באופק.
