דריה אטמנוב ועדי כץ ביחידות. אופיר שחם, רומי פריצקי, הדר פרידמן, דיאנה סברצוב ושני בקנוב בתחרות הקבוצתית. איילת זוסמן עם שרביט המנצחת, לצד נשות מקצוע מעולות כמו אלה סמופלוב, נטלי מלכה ביידיק ונטליה סטיפנובה. אלו הן הספורטאיות והמאמנות העומדות מאחורי ההצלחה האדירה של ההתעמלות האמנותית הישראלית בחודשים האחרונים. אז למה השם היחיד שאנחנו שומעים ללא הרף הוא של לינוי אשרם?
ההתקדמות המדהימה של אטמנוב והמדליות המרהיבות של הנבחרת מוצגות פעם אחר פעם בהקשר של אשרם, מהרגע שבו הצטרפה לנבחרת כעוזרת מאמנת. לצד כל פודיום אנחנו שומעים על כך שזו תחרות הבכורה של אשרם בתפקיד, אליפות אירופה הראשונה שלה שלא כמתחרה, החזרה שלה בתור חלק מהצוות המקצועי לאולם זה או אחר שבו זכתה בתואר זה או אחר. אשרם היא הספורטאית הגדולה בתולדות ישראל, ואני כותב את זה בלי היסוס או יד רועדת, אבל היא בעצמה לא הייתה רוצה שהקריירה שלה תעבור בצל של מישהי מפורסמת יותר שגונבת את ההצגה.
מה שקורה כאן הוא שנעשה עוול ענק למתעמלות פנטסטיות, שלא לדבר על מאמנות מנוסות מאשרם שאיש לא מדבר עליהן. היא נמצאת עכשיו בעולם חדש של למידה, מבינה איך הכל נראה מהצד השני, של הדאגה לחניכות והרצון להפוך אותן לטובות ביותר. "איזה כיף שלקחתי חלק", צייצה אשרם אחרי אליפות העולם שהסתיימה לפני מספר ימים, אבל אני בטוח שהיא לא התכוונה ליצור דיון על המעורבות שלה, אלא רק לברך. הבעיה היא שכל ציטוט כזה רק נראה כמו עוד הידחקות למרכז הבמה.
תנו לה לעבוד ולמתעמלות להתחרות. דברו עליהן ותנו להן כבוד. לא בסגנון "אטמנוב הצטיינה, אשרם בירכה", אלא בפני עצמן, כאלופות.
