ארגנטינה היא גן עדן למיסטיקנים, מכשפים וחובבי פולחן. "מופא" היא מילה שחוזרת ונשמעת כאן, כשהתרגום החופשי שלה הוא נאחס או עין הרע. ראית ניצחון של ארגנטינה? נסה לשחזר את כל הפעולות שעשית לפני המשחק גם בפעם הבאה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשם המופא, כשנבחרת ארגנטינה "עלתה על הגל" אחרי ההפסד במשחק הבכורה שלה במונדיאל נגד ערב-הסעודית, בחור אחד כאן לא החליף בגדים כמעט חודש, אדם אחר התאשפז בבית החולים והתעקש שלא להשתחרר ממנו כל עוד ארגנטינה מנצחת. והם לא יוצאי דופן, הם ארגנטינה.
משחק הגמר ביום ראשון לא היה רק המשחק הגדול ביותר בתולדות הכדורגל. בהתחשב בגודל המעמד, בשחקנים המעורבים בו ובאופן שבו הוא התפתח, אלא שהוא היה גם טקס ארוך לגירוש שדים עבור ליונל מסי, הכוכב הגדול של ארגנטינה.
לאחר שהנמסיס שלו בעשור וחצי האחרונים, כריסטיאנו רונאלדו, הודח מהטורניר כבר בשלב רבע הגמר, מסי התייצב למשחק שבו ניצחון הוא אימות סופי ומוחלט לטענה שהוא הגדול בדורו. למכשול שניצב בפניו קוראים קיליאן אמבאפה, הכוכב הצרפתי שזכה במונדיאל הקודם עם נבחרתו, לאחר שהדיח את ארגנטינה של מסי.
והיה עוד צל אחד שמסי היה חייב לגרש. צל גדול בהרבה מאלה שהטילו רונאלדו ואמבאפה, צילה של אגדה מפוצצת בכריזמה ובכישרון, של אדם שנותר גדול מהחיים גם לאחר מותו, זה שבעיניים של ארגנטינאים נמצא במעמד של אלוהים - דייגו ארמנדו מראדונה.
כדי להוכיח שהוא הגדול בהיסטוריה, מסי היה חייב להוכיח שהוא מסוגל להביא את גביע העולם למולדת, בדיוק כמו האליל שהוביל את ארגנטינה לזכייה האחרונה שלה במונדיאל ב-1986.
שנה לאחר מכן נולד מסי בעיר רוסאריו, השלישית בגודלה בארגנטינה, ומאז ועד היום זכה בכל תואר אפשרי, ניפץ כל שיא, אבל רק השבוע, במונדיאל האחרון בהחלט בקריירה שלו, הוא סוף-סוף השיג את התואר האחרון שהיה חסר לו. התואר היחיד שבארגנטינה הופך אותך לאלוהים בשר ודם.
רוסאריו עיר יפהפייה עם יחסי ציבור נוראיים, בצדק, ועם רגשי נחיתות עוד יותר נוראיים מול הבירה, בואנוס-איירס, וגם זה בצדק. מדובר בעיר שסובלת ממכת פשיעה אדירה, עם ממוצע של כמעט נרצח אחד ביום, פי שלושה מהממוצע הארצי, כשרק בשלוש השנים האחרונות צמחה בה הפשיעה ב-90 אחוז. רוב הפשיעה קשורה במלחמה בין כנופיות הסמים בעיר, שמנהלות מאבק עקוב מדם על טריטוריה.
אבל יש גם פסטורליה: בסמוך לרוסאריו זורם נהר פרנה, ובקצהו "אנדרטת הדגל" היפהפייה שבירכתיה דלקה חנוכייה השבוע.
בחלקה הדרומי של העיר שוכן בית החולים הפרטי "איטליאנו רוסאריו". איגנסיו מורנו, מנהל בית החולים, מוביל אותנו לבית היולדות שמעבר לפינה. כאן, בחדר 11, בפברואר 1988, נולד כוכב אחר של נבחרת ארגנטינה, אנחל די מריה. הוא ממשיך עוד שני צעדים לעבר חדר 10, שם נולד ליונל מסי כחצי שנה לפני כן.
בגמר המונדיאל שיחק די מריה בחולצה מספר 11 ומסי בחולצה מספר 10 האייקונית שלו, ויחד כבשו את שלושת השערים לאלופת העולם החדשה. אבל אל תאמינו למיסטיקה, אומרים לכם, היא סתם מאחזת עיניים.
קיווינו לפגוש גם את המיילד שהוציא את מסי לאוויר העולם, אך לדאבון הלב, אותו נורברטו אודטה מת לפני ארבעה חודשים בגיל 71 מהתקף לב.
ביוני 1987, אחרי ארבעה ימים בחדר עם שתי מיטות ושירותים צמודים, סיליה מריה קוצ'יטיני השתחררה עם בנה ליונל לביתם שנמצא ברחוב מדינת ישראל. בעלה חורחה עבד מסביב לשעון כמנהל במפעל פלדה, היא עבדה במפעל למגנטים ויחד הם גידלו את שלושת בניהם ובתם. שניים מהבנים היו תוססים והסתבכו לא פעם בצרות, בניגוד לאחיהם ליונל, שהיה מופנם ושקט, כזה שמסתדר עם כולם.
הם גרו אז בשכונת פועלים - לא אזור שמומלץ להסתובב בו בלילה לבד - בבית דו-קומתי בגוון אפרסק, שעל קירו החיצוני בקומה השנייה מתנוסס היום דיוקן ענק של מסי הצעיר.
חוזה טורי, בן 59, גדל במרחק שתי דלתות ממשפחת מסי. "אני זוכר ממנו כמה דברים", הוא נזכר, "הוא היה מאוד קרוב לסבא וסבתא שלו, מאוד שקט, וכל הזמן הולך יחף ובועט במשהו. לא משנה במה. בקבוקים, פחיות שימורים, כדורים, פירות. כל הזמן בועט. 'ליונל הבועט', קראנו לו. ילד ממש טוב. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני שהוא טס לברצלונה, בגיל 13".
טורי מספר שהוא ישב בבית ושמע בטלוויזיה את הקריין אומר ש'מסי מגיע מעולם אחר'. "אבל הוא השכן שלי ואני לא מגלקסיה אחרת", הוא אומר בחיוך. זה לא רק אותו קריין שהכתיר את מסי כחייזר, בכל פינה בשכונה מרוחה הסיסמה שמתפארת בילד שגדל בה: "מגלקסיה אחרת, ומהשכונה שלנו".
ובשכונה הזו אוהבים לספר לכל מבקש את המיתולוגיה על הגיבור שגדל במועדון הכדורגל המקומי "ניו אולד בויז". ליסנדרו קונטה, מנהל המועדון, מספר לנו על מסי ומאמנו הראשון, בגיל ארבע, סלבדור ריקרדו אפאצ'יו, שהלך לעולמו לפני כמה שנים.
"מסי הגיע למגרש וישב ביציע, אבל למאמן היה חסר שחקן והוא הציע לשתף את ליונל הצעיר. אמא של מסי סירבה, אבל סבתו התעקשה שייתנו לו הזדמנות", הוא משחזר. "בפעם הראשונה שהכדור נמסר אליו, מסי קפא במקום והכדור ברח לו. בפעם השנייה שהוא קיבל את הכדור, הוא כבר עבר את כל הקבוצה היריבה וכולם צעקו לו לבעוט לשער, אבל לא היה לו מספיק כוח ברגל. מאז הוא עלה בהרכב בכל משחק של אולד בויז, הוא היה מכונה".
סבתו, שהאמינה בו יותר מכולם, מסתבר, נפטרה כמה שנים לאחר מכן, ועד היום כשהוא נושא ידיו לשמיים אחרי עוד שער שהבקיע, הוא מקדיש זאת לה.
מי שעוד מכירה את מסי מקרוב היא אנדראה ליליאנה סוסה, בת 56, שהייתה מורתו למתמטיקה ולמדעים בכיתות ה'-ו' בבית הספר היסודי "לאס חראס" הסמוך לביתו.
"ליונל אהב מאוד פיזיקה וממש שנא מתמטיקה, אבל האמת היא שהוא היה תלמיד די בינוני שרק חיכה להפסקות שבהן יוכל לשחק", היא מספרת. "בכל רגע פנוי שהיה לו הוא שיחק כדורגל, ובשיעורי הספורט הוא אימן את הילדים האחרים. ידענו שהוא טוב ולכן הוא השתלב במשחקים עם ילדים גדולים ממנו, אבל גם מולם יצאנו מגדרנו מכמה שהוא היה טוב. ועדיין, הוא לא ניצל את המעמד שלו והיה ילד שקט וצנוע".
9 צפייה בגלריה
. ילד שקט וצנוע. מסי (בשורה התחתונה, שלישי מימין) בתמונת המחזור מבית הספר היסודי
(צילום: אלבום פרטי)
בשנת 2005, אחרי שמסי כבר עבר לברצלונה, הוא הגיע לביקור ברוסאריו. "ביקשנו שיגיע במהלך אספת הורים, הוא התחבא בחצר ונכנס בהפתעה לכל כיתה כדי להצטלם עם כולם. אני עדיין לא מאמינה שזה קרה ושהוא זכה בגביע העולם".
מי שבהחלט מאמין בזה, הם מכוני הקעקועים המקומיים, שעובדים שעות נוספות מאז הזכייה במונדיאל. "אין לנו דקה", אומר מתיאס מונטררי, מקעקע ברוסאריו. "אנחנו מלאים לחודשיים הקרובים. כולם רוצים להתקעקע וכולם רוצים את מסי מנשק את הגביע על הגוף שלהם. זה פשוט טירוף".
כשמסי היה בן עשר, התגלה שהוא סובל ממחסור בהורמון גדילה. בגיל 11 הוא היה בגובה 1.30 מטר, בדומה לממוצע של ילד בן שמונה, והרופאים הבהירו להורים שללא טיפול מתאים, הוא לא יהיה גבוה יותר ממטר וחצי.
הטיפולים כללו זריקה יומית ברגל, כשמהר מאוד מסי כבר למד להזריק לעצמו, אבל אז נחתו על משפחתו שתי מכות: משבר כלכלי כבד בארגנטינה, וחברת ביטוח שהחליטה שהיא מפסיקה לממן את הטיפול בילד ליונל. העלות הייתה כ-700 דולר לחודש, סכום אסטרונומי במונחים של משפחת מסי.
תחילה ניסתה קבוצתו, ניו אולד בויז, לכסות את העלות, אך בתוך שלושה חודשים זה היה גדול גם עליה. המשפחה הייתה זקוקה לכסף, כשהגיעה ההצעה ממועדון הפאר של ברצלונה למימון המשך הטיפולים בתמורה לחתימתו של הכישרון הגדול בקבוצה.
בספטמבר 2000 המריאה המשפחה לספרד, וכעבור שנה חזרה אמו של מסי עם שני בניה האחרים ובתה לרוסאריו. מסי ראה את אמו אחת לארבעה חודשים, ובשנתיים הראשונות שלו בברצלונה מירר בבכי בכמות שבה הוא כבש שערים.
"אנשים חושבים שלמסי היה מסלול קל בדרך לצמרת, לעומת מראדונה", אומר ד"ר דייגו שוורצשטיין, הרופא הראשון שטיפל במסי לאחר האבחון. "אבל תחשוב איזו טראומה זו לילד שמזריק לעצמו, לצד הפחד הגדול שאולי הוא לא יגדל, ואחרי כל זה מגיע מעבר לארץ ולתרבות חדשה, ובהמשך חיים בלי אמא שלו, פיצול המשפחה והאשמה עצמית שהכול בגללו. זה מייצר קשיחות, שאחריה אתה לא נופל מכלום".
סיפור ההצלחה של מסי בברצלונה מתועד לעייפה, אבל באותה מידה שהוא הצליח בברצלונה, כך בתחילת הדרך הוא כשל שוב ושוב בניסיונות להביא תואר חשוב לנבחרת ארגנטינה. מצד אחד, נערץ ברמה בינלאומית בזכות קריירה מפוארת בברצלונה, ומצד שני, דווקא בבית, האוהדים הארגנטינאים הלכו ונהיו סקפטיים לגביו.
ד"ר שוורצשטיין, שטיפל במסי כשאובחן עם מחסור בהורמון גדילה: "תחשוב איזו טראומה זו לילד שמזריק לעצמו ופוחד שלא יגדל, ואז עובר למדינה אחרת, המשפחה מתפצלת והוא חי בהאשמה עצמית שזה בגללו. זה מייצר קשיחות שאחריה אתה לא נופל מכלום"
"כדורגל מאוד חשוב לנו ויקר לליבנו, ואנחנו גם טובים בו", אומר סנטיאגו מדינה, מאמן בקבוצת הנוער של אולד בויז. "ופעם בארבע שנים יש לנו הזדמנות להראות לעולם כמה אנחנו טובים במשהו. היחס שלנו לכדורגל הוא לא עניין של תשוקה, אלא של זהות, והעידוד שלנו הוא הצינור שדרכו אנחנו מבטאים אותה. אבל לאו לא התחבר לזה שהוא צריך להיות עם סכין בין השיניים, ולא פרימדונה".
הלחץ העצום על מסי במולדת שלו רק התגבר עם השנים, כשהוא שמע ביקורות על כך שהעובדה שמעולם לא שיחק בליגה המקומית, מנעה ממנו להבין כמה הכדורגל חשוב לארגנטינה. הוא הואשם בחוסר פטריוטיות ובאדישות כלפי הנבחרת.
כשמראדונה מונה למאמן נבחרת ארגנטינה, שיתוף הפעולה עם מסי הוביל למפח נפש ולהדחה בתבוסה 4:0 מול גרמניה במונדיאל 2010. כשהוא נגע בכדור הקהל צעק לו, "דייגו, דייגו", בעיקר כדי להזכיר לו מי הוא לא.
מסי לא הכריז על עצמו כיורש, זה נכפה עליו מתוקף הכישרון העצום שיש לו. הוא אמנם נמוך קומה כמוהו ובעל רגל שמאל אימתנית בדומה למראדונה, אבל ספק אם יש שני אנשים בעלי אופי כל כך שונה זה מזה. מסי הוא לא הטיפוס שיסתבך בסמים או יכבוש שער בעזרת "יד האלוהים". אבל את ארגנטינה כל זה לא עניין, היא נשאה עיניה אליו אחרי יותר מדי זמן בלי זכייה במונדיאל, כשהשכנה השנואה מברזיל מתבססת בינתיים כשיאנית הזכיות בגביע.
ב-2016 הגיעו מים עד נפש. מסי החטיא פנדל מכריע נגד צ'ילה ב"קופה אמריקה", אליפות היבשת, והחליט לפרוש מהנבחרת אחרי שלושה הפסדים בגמרי מונדיאל וקופה. "הייתי מוותר על כל התארים שלי בעבור תואר אחד עם נבחרת ארגנטינה, כדי לשמח את האנשים במדינה שלי", אמר במסיבת עיתונאים אז.
מאז מסי הספיק לחזור בו, וכשארגנטינה הגיעה בשנה שעברה לגמר ה"קופה אמריקה" בברזיל, חצי שנה לאחר מותו של מראדונה, הסיפור נכתב מחדש. מסי הביא תואר ראשון לארגנטינה - אלופת דרום אמריקה - והרשה לעצמו להיות נאהב, שר ורקד עם הקהל, והיה נחוש לגאול את הכדורגל הארגנטינאי מתסביך מראדונה וממנטליות ה"נולדנו לסבול". פתאום ארגנטינה חיבקה את מסי, והשבוע קיבלה ממנו בתמורה את התואר השני והחשוב מכל: גביע העולם.
מיד לאחר הניצחון על צרפת בגמר, מסי הודיע שהוא רק רוצה לחזור לרוסאריו, להשתזף לצד אשתו ולשתות מאטה, ומשפחתו אכן תגיע במטוס פרטי לחגוג את חג המולד בעיר הולדתו.
השבוע הליקופטר חג מעל לעיר עם חולצה ענקית משתלשלת ממנו, של האיש שאיחד חברה מפולגת כל כך סביבו. המונים הגיעו לבית ילדותו, כדי לכרוע ברך ולהודות לו. כמו בסיפור של דיסני, הסוף הטוב הגיע והמעגל נסגר בצורה הוליוודית.
כשיוצאים מדאון-טאון בואנוס-איירס, עם השדרות הרחבות והבלתי נגמרות שלה, לצד הבנייה האירופית היפהפייה וגורדי השחקים, מגיעים לכביש המהיר שמשני צדדיו נפרסים אלפי קילומטרים של פאבלות עלובות ועניות, מחניקות ומסריחות. בבואנוס-איירס, כמו בשאר הערים הגדולות בארגנטינה, פנייה לא נכונה לשכונה הלא-נכונה - וגורל חייך כבר לא תלוי בך.
המשכנו לעיירה בשם בייה ויסטה, 45 קילומטרים מהבירה. חלפנו על פני אחוזות מפוארות שנבנו מעבר לחומות ומאובטחות בידי חמושים. ושוב, היכן שנגמר הפאר מתחיל העוני, ובסוף שדרת האחוזות החלו להתגלות הפבלות. אחרי שחלפנו על פני מגרש כדורגל עם ציור של מראדונה והכיתוב "יד האלוהים", הגענו לגן היפה שבו קבור מראדונה.
חוקר התרבות והספורט, פדרו אלבחרס: "רק כשמראדונה מת, מסי הצליח לחבר את האוהדים אליו, להיות ארגנטינאי ולזכות בתואר אחר תואר. זה לא יכול היה לקרות כשמראדונה בחיים, הוא לא נתן, והאוהדים מצידם לא הסכימו לוותר עליו בתור האייקון והסמל שלהם"
"הדבר הכי טוב שקרה למסי היה מותו של מראדונה", אומר חוקר התרבות והספורט, פדרו אלבחרס. "רק כשמראדונה מת, מסי הצליח לחבר את האוהדים אליו, להיות ארגנטינאי ולזכות בתואר אחר תואר. זה לא יכול היה לקרות כשמראדונה בחיים, הוא לא נתן, והאוהדים מצידם לא הסכימו לוותר עליו בתור האייקון והסמל שלהם".
"עובדתית זה נכון", אומר לנו קונטה, המנהל של אולד בויז, "אבל אפשר גם להסתכל על זה אחרת: זו התחלה חדשה עבור ארגנטינה, נקייה יותר, עם גיבור שהוא לא חצי שטן וחצי אלוהים כמו מראדונה. אבל אם הבן שלי יבקש ממני להסביר לו למה מראדונה גדול יותר, אגיד לו: 'ראית מה מסי עשה ב-2022? דייגו עשה אותו הדבר, ועל הדרך גם דפק את האנגלים'".
ניסינו להיכנס למתחם בית הקברות, שהוא למעשה משטח גולף עצום עם גשרים קטנים מעל מים מפכים, שהומר לבית קברות ענק לכל הדתות. תחילה התקוות שלנו התנפצו מול השומר גוטיירז, שאמר שאין יוצא ואין בא למי שלא מופיע ברשימות בבית הקברות הפרטי שמצוי, מתברר, בבעלות יהודית. ובכלל, האיסור גדול עוד יותר כשמדובר בקבר הספציפי שאליו קיווינו להגיע.
9 צפייה בגלריה
אנדרטה לזכרו של מראדונה בבית הקברות בעיירה בייה ויסטה, לא רחוק מבואנוס איירס
(צילום: זאב אברהמי)
בסוף השומר התרצה. דילגנו פנימה, להיכן שכיוונה אותנו ידו. כשלא ראינו שום דבר מיוחד, שאלנו אותו והוא הצביע על האבן הסטנדרטית למראה שהסתכלנו עליה. על המצבה הפשוטה מופיעים שמות הוריו של מראדונה ותחתיהם שמו, ומדבקה שלו במדי ארגנטינה. "שלושתם קבורים פה יחד", אמר גוטיירז והאיץ בנו לסיים את הביקור. "אם בשעה 17:45 החיישן קולט אנשים ליד הקבר, הוא מפעיל אזעקה".
ואכן, בשעה האמורה נשמעה אזעקה, גוטיירז הרים את האבן שלא מוצמדת בשום דרך לאדמה, שם אותה מתחת לבית שחיו השמאלי והתחיל לצעוד לכיוון הכספת שבה שומרים על האבן מדי לילה. "אם נשאיר אותה פה, היא לא תשרוד עד הבוקר", אמר. כשהלך, שמנו לב שלצד שמו של דייגו - להבדיל מהוריו - לא סותתו על האבן תאריכי הלידה והפטירה. שומרים כאן על כל האפשרויות פתוחות.
ביום האחרון בבואנוס-איירס נפגשנו שוב עם חוקר התרבות אלבחרס. סיפרנו לו על החוויות מהעיר, על הכאוס בכבישים, שבהם כל חוק, למעט רמזור אדום, פתוח לפרשנות; על העובדה שיש פה שני שערי חליפין, ועל כך שמדובר בסופו של דבר במדינת עולם שלישי, שגם מחזיקה במספר הגבוה ביותר של פסיכואנליטיקאים ביחס למספר התושבים.
הצענו לו תזה: אולי זה רגע מונומנטלי, שבו הכול עובר ממראדונה למסי, מהכאוס לשיטה, מהטירוף לשגרה הגאונית. אולי ארגנטינה תפסיק להיכנס לקרב עם עצמה, שבו הפיזיות נלחמת בהתמדה עם המנטליות ובסוף קורסת, תמצית עולמו של מראדונה. אולי הגיעו זמנם של ה"בואנו טימפוס", הזמנים הטובים.
חמישה מיליון איש חיכו לנבחרת שלהם ששבה מקטאר עם הגביע הקדוש, וכשהם חזרו לבתיהם הרחובות היו מטונפים. ריח חזק של קיא, שתן ואלכוהול התמזג עם האדים הבוערים של קיץ ארגנטינאי.
"הייתי רוצה להאמין למה שאתה אומר, אבל תראה איך הם חוגגים", ענה אלבחרס. "הם לא חוגגים את הניצחון, אלא את העובדה שהם לא רוצים להפסיק לחגוג. אני מסתכל קדימה ורואה רק שחיתות ואינפלציה, שוחד ופערים חברתיים. זה לופ שלא נגמר ומעמיס על עצמו, ואין לנו שום גיבורים שיצילו אותנו. מסי ודייגו הצליחו להיות הגיבורים שלנו, אבל כשאני מסתכל קדימה אני לא רואה שום דייגו ושום מסי. אפילו לא בכדורגל".
פורסם לראשונה: 07:23, 23.12.22
