אומרים שהאינטרנט זוכר הכל, או כמעט הכל, וזה נכון, אבל נדיר לראות אותו זוכר משהו מאוד ישן שחוזר כבומרנג כל כך קטלני עד שזו כמעט אמנות. זה מה שקורה עכשיו לג׳ייסון טייטום, שב-2012 צייץ כי "ג'בארי פארקר יותר טוב מאנדרו וויגינס". שניהם עדיין היו במכללות, מועמדים בטוחים להיות שתי הבחירות הראשונות בדראפט של 2014, והשאלה היחידה הייתה מי ייבחר ראשון. טייטום, כמובן, היה ממש ילד - ונכון לימים ההם גם לא טעה, פארקר אכן היה אז יותר טוב וקריירת ה-NBA שלו חוסלה בגלל פציעות - אבל זו טבעה של קללת 'האינטרנט זוכר הכל', היא לא נותנת הנחות.
"זריקה מבחוץ" - המדור של ציפי שמילוביץ
עשר שנים אחרי, אנדרו וויגינס כנראה לוקח את הציוץ הזה למיטה, קם איתו בבוקר, ובערב מוציא לג׳ייסון טייטום את החשק לחיות. על הדרך הוא הופך קריירה שהודבקו עליה תוויות שקשה מאוד לנער - במיוחד אם התוויות האלה מרגישות נכונות - וכשהווריורס יזכו באליפות, הלילה (בין חמישי לשישי) או במשחק מספר 7, אנדרו וויגינס לא רק יהיה אלוף NBA בגיל 27, הוא גם יהיה השחקן מספר 2 בקבוצה הטובה בעולם. רק לפני שנה, כל התסריט הזה היה יותר בדיוני מסיפור על אדם סנדלר כסקאוט של קבוצת NBA.
לידה מחדש
וויגינס אכן נבחר ראשון באותו דראפט של 2014, בידי קליבלנד, והועבר אחרי חודשיים למינסוטה. בחמש העונות שלו שם הגיעו הטימברוולבס לפלייאוף פעם אחת, ולאורך כל התקופה הזו וויגינס נראה בדיוק כמו כל החששות שהיו סביבו בעונה האחת שלו במכללת קנזס: לא יציב, לא שומר, ומעל הכל, אדיש, אפאטי, לגמרי לא מחובר. שחקן שיכול לקפוץ לשמיים במהירות של המראת חללית, היה עובר רבעים ומחציות שלמות כשהוא סתם מסתובב על המגרש.
במינסוטה היו לו אמנם כמה עונות של יותר מ-20 נקודות למשחק, אבל זה היה פשוט כי הוא שחקן מוכשר וכשכבר הגיע לשחק, אפשר היה לראות את הפוטנציאל. אבל ההגנה שלו היתה איומה אך ורק מתוך עצלות, ואף אחד לא חשב שוויגינס יכול לקחת 17 ריבאונדים במשחק. כלומר הוא יכול, כמובן, הוא רק לא רוצה, זה לא מעניין אותו.
ב-2018 היה וויגינס על המגרש באימון המפורסם בו השפיל ג׳ימי באטלר, אז עדיין במינסוטה, את כל חבריו לקבוצה, בתוספת רצף בלתי פוסק של קללות בלי לחזור על אותה קללה פעמיים. האימון הזה היה כל-כך מיתולוגי, שבאטלר נשאל עליו שוב ושוב, וענה שוב ושוב שהוא כועס על השחקנים הצעירים והמוכשרים של הוולבס כי הם לא משחקים חזק כמוהו. "'וויגס' הוא השחקן הכי מוכשר בקבוצה", אמר באטלר, ”יש לו את הזרועות הארוכות ביותר, הידיים הגדולות ביותר, הוא יכול לקפוץ הכי גבוה ולרוץ הכי מהר, אבל מי משחק הכי חזק? אני".
אז לפני שנתיים הטימברוולבס שלחו את וויגינס לגולדן סטייט. מבחוץ, זה נראה כמו צעד ביניים עבור הווריורס, קלף להשתמש בו לעסקאות אחרות, אבל הג׳נרל מנג׳ר בוב מאיירס והמאמן סטיב קר לא עובדים ככה. הם לא עבדו ככה אף פעם. מסתבר שהם ראו בוויגינס משהו שאחרים פיספסו. הם ראו את האדם מתחת לאתלט וחשבו שאם יצליחו להגיע אליו, השחקן שהוא יכול להיות יבוא מיד אחריו. זה בדיוק מה שקרה.
וויגינס נולד מחדש כמפלצת הגנתית במשרה מלאה, שיכולת צבירת הנקודות שלו משלימה את ההתקפה ולא צריכה להיות הבסיס שלה. זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לו. פתאום הוא מחסל כוכבי יריב, פתאום הוא מטביע על לוקה דונצ׳יץ׳, פתאום הוא אפילו מדבר על המגרש. השחקן שקיבל חוזה מקסימום והגיב באפטיות, נראה עכשיו כמי שאכפת לו מכדורסל יותר מכל דבר בעולם, וגם נראה כמו מה שחשבו שהוא יהיה: סטאר בגוף של סופרסטאר.
"זו הסיבה שהוא היה הבחירה מספר 1", אמר קליי תומפסון, "אי אפשר ללמד את האתלטיות הזו. אתה לא יכול ללמד את אורך הגוף הזה, אתה לא יכול ללמד את התזמון שלו, והוא גם אף פעם לא מתעייף. אני פשוט שמח שהעולם מתחיל לראות מי הוא באמת“. תמיד מרגש לראות לראות ספורטאי מוכשר מנסה לפתור את הפאזל של עצמו, ו-וויגינס קיבל בסן פרנסיסקו מספיק אוויר ותמיכה כדי לעשות את זה.
זה לא רק שגולדן סטייט ווריורס הוא מועדון של אנשים ששמחים לבוא לעבודה כל יום, אלא יש שם כוכב-על שלכל אורך הקריירה שמח לפנות קצת מקום כדי ששחקנים אחרים יפרחו לידו. סטף קרי מעולם לא חנק את החברים שלו לקבוצה, הם מקבלים ממנו תמיכה ואהבה ולא מבטים מאיימים בחדר ההלבשה, וגם אחרון שחקני הספסל מרגיש שותף. כשקרי יפרוש, לאף שחקן ששיחק איתו לא תהיה מלה רעה עליו, ושחקנים כמו אנדרו וויגינס יהיו חייבים לו את הקריירה.
הכל בזכות הזריקה
רגע לפני זכייה באליפות, קל לשכוח שאנדרו וויגינס כמעט לא היה יכול לשחק העונה במשחקי הבית של גולדן סטייט. כשהחל מחנה האימונים של הווריורס, חייבה מחלקת בריאות הציבור של סן פרנסיסקו להתחסן כדי להשתתף באירועים באולמות סגורים. וכך, כל מי שנכנס ל'צייס סנטר' היה חייב להראות הוכחת חיסון. וויגינס לא רצה להתחסן וביקש פטור מטעמי דת. הליגה דחתה את הבקשה ו-וויגינס החמיץ כמה אימונים, עד שבסוף קיבל זריקה אחת ובעקבותיה אישור לשחק.
"זה לא משהו שרציתי לעשות", אמר וויגינס, "אנחנו לא מאמינים בחיסונים כמשפחה, ואני לא יודע מה החיסון יעשה לגוף שלי בעוד עשר שנים, אבל זה זה היה או להתחסן או לא לשחק כדורסל. אני לא יכול לא לשחק כדורסל". ועכשיו הוא גם יהיה אלוף NBA (או שהאינטרנט שזוכר הכל יזכור גם את הקביעה השגויה הזו).
