לפני קצת יותר משבוע, ב-7 ביולי, ציינו בגרמניה ובהולנד 46 שנים לגמר המונדיאל של 1974. הגמר ההיסטורי שאליו הולנד הגיעה כפייבוריטית הברורה, אולם סיימה אותו בהפסד 2:1 כואב שלא יישכח לעולם.
חמישה ימים לאחר מכן, ביום ראשון האחרון, הלך לעולמו בגיל 75 אחד מגיבורי אותה נבחרת הולנדית מיתולוגית, המגן הימני וים סורביר, שמת כתוצאה מדימום תוך מוחי.
סורביר בפעולה במונדיאל 1974
מפתיע והאמת שגם לא נתפס, אבל סורביר הוא החמישי מבין שחקני סגל נבחרת הולנד באותו מונדיאל שהתקיים במערב גרמניה, שכבר אינו בין החיים. בהולנד מגדילים ואומרים שבעצם מדובר בשבעה שחקנים מאותה נבחרת בלתי נשכחת שהלכו לעולמם.
נכון, השחקנים של אותה תקופה כבר אינם צעירים, ובכל זאת לא מדובר בישישים מופלגים, אלא באנשים שחלק גדול מהם עדיין לא חגג 70.
הכוכב הגדול והסמל של נבחרת האורנג' ההיא היה כמובן יוהן קרויף, שמת לפני 4 שנים כשהיה בן 68 בלבד. פיט קייזר, מי שירש את קרויף בתפקיד הקפטן של איאקס, הלך לעולמו ב-2017 ולפני חצי שנה נפרד מאיתנו גם רובי רנסנברינק בגיל 72. אותו רנסנברינק שבעט לקורה של ארגנטינה בדקה ה-90 בגמר מונדיאל 1978.
כשהכדורגלנים לא חששו לעשן
הראשון מבין שחקני הסגל ההולנדי למונדיאל 74 שהלך לעולמו היה השוער השלישי, הנק פוס, שמת לפני 10 שנים. יאן ואן בוורן, מי שאמור היה להיות השוער הראשון ונשאר מחוץ לסגל בעקבות מריבה עם קרויף, מת לפני 9 שנים כשהוא בן 63 בלבד. הבלם המזוקן בארי הולסהוף, שאיתרע מזלו ופציעה קשה השאירה אותו בבית ב-1974, מת לפני כארבעה חודשים.
כל אחד מהשבעה מת מסיבה אחרת, אבל לפחות שלושה מהם - קרויף, קייזר ופוס, חלו בסרטן הריאות, כנראה בשל היותם מעשנים כבדים. כך זה היה בשנות ה-70, כשלא היה נדיר לראות כדורגלנים עם סיגריה ביד.
בכלל, הסיפור של נבחרת הולנד המיתולוגית באמת שייך לעולם ההוא, שהיה ואיננו. כן, זה בעיקר סיפור על כדורגל, אבל לא פחות מכך זה סיפור של תקופה. זו שהחלה בסיקסטיז עם ילדי הפרחים והרוקנרול והשיער הארוך.
תסתכלו עליהם, על שחקני נבחרת הולנד 74. הם לא נראים כמו להקת רוק? כמו האחים האבודים של לד זפלין, פינק פלויד ודיפ פרפל?
הולנד 74 הביאה משהו חדש ומרענן לכדורגל העולמי. קודם כל הכדורגל, הטוטאל פוטבול המהפכני. זו הייתה היצירתיות, החדשנות, הניסיון לברוא סגנון חדש ומסעיר, כזה שיכבוש את הלבבות. נו, זה לא בדיוק מה שקרה באותן שנים עם אותן להקות פורצות דרך?
מעבר למשחק עצמו, לשחקנים ההולנדים היה את הלוק שהתאים כל כך לרוח התקופה. הם אהבו לשחק עם החולצה משתלשלת מחוץ למכנסיים, והיה בזה משהו משוחרר, שונה כל כך ממה שהיה נהוג אז. והצבע הכתום של החולצות, מעולם לא ראינו עד אז קבוצת כדורגל עם חולצות כתומות. היה בזה אלמנט פסיכדלי.
ב-1974 ביקשו נערים בכל העולם מהספר השכונתי שיארגן להם תספורת כמו של יוהן קרויף או יוהן נייסקנס, או לפחות ג'וני רפ. ורודי קרול? הוא עלה למשחק הגמר כשעל זרועו מחרוזות אהבה, כמו של ההיפיז בסן פרנסיסקו.
קרויף היה כמובן הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר באותה נבחרת, אולי אפילו יותר מרינוס מיכלס, המאמן שטיפח אותו באיאקס ואז עבר לאמן אותו בברצלונה.
אבל אולי הסיפור המרתק ביותר, זה שמתמצת בתוכו את כל מה שהיה שם, גם בהיבט המקצועי וגם בהיבט האישי, הוא זה של וים סורביר.
השתין מהאוטובוס והטמין צואה בנעלי חברו
סורביר היה שותף לכל ההצלחות הגדולות של איאקס הגדולה. הוא זכה איתה בשבע אליפויות, בשלושה גביעי אירופה לאלופות ושיחק בהרכב של הנבחרת בשני גמרי המונדיאל, ב-1974 וב-1978.
מיכלס היה זה שהפך את סורביר למגן הימני המודרני הראשון בעולם, המגן שתוקף לא פחות מאשר מסייע בהגנה. בכל משחק הוא היה מגיע כמה פעמים לקו הרוחב של היריבה ומשם משגר מסירות לרחבה. היום זה נשמע טריוואלי, בסוף השנות ה-60 זה היה מהפכני.
מעבר לכך, הכושר הגופני שלו, המהירות האדירה וגם העוצמות הפיזיות, הפכו את סורביר לאחד השחקנים החשובים ביותר מהבחינה הטקטית ב"טוטאל פוטבול", השיטה שבה השחקנים מחליפים ביניהם עמדות ותפקידים.
צפו בסורביר כובש במדי איאקס ב-1975
הוא נולד אומנם באיינדהובן שבדרום הולנד, ממש עם סיום מלחמת העולם השנייה, אבל בגיל צעיר עבר עם המשפחה לאמסטרדם.
כסף כמעט ולא היה בבית המשפחה. האופניים הראשונות שלו נרכשו בהלוואה. את הכביסה אימו הייתה עושה בכיור שבמטבח.
כשהפך לכוכב בקבוצה הטובה ביותר באירופה, סורביר התחיל להרוויח סכומים נאים. הבעיה הייתה שהוא אהב יותר מדי את החיים הטובים והכסף נזל לו מבין האצבעות. וחוץ מזה, הוא גם היה ליצן לא קטן.
כשרוד קרול הגיע לאיאקס ב-1968 סורביר מצא את החבר הטוב ביותר שלו. שיתוף הפעולה ביניהם בהגנה היה פנטסטי, אבל הם היו שותפים גם למעשי קונדס מחוץ למגרש.
בהולנד כינו אותם אז "סנאבל ובאבל", על שם צמד קומיקאים מפורסמים באותם ימים. והם באמת עשו שטויות. יום אחד הם השתינו מחלון האוטובוס של הנבחרת ובפעם אחרת הטמינו חתיכת צואה בנעל של החלוץ רוד חילס – שהיה פעמים רבות הקורבן שלהם באיאקס ובנבחרת.
לא כולם אהבו את השטויות הללו. חילס, מי שהיה מלך שערי הליגה בהולנד 7 פעמים, סיפר כי "מבחינתי התקופה של מונדיאל 74, אלו היו השבועות הנוראיים ביותר בחיי".
13 שנים שיחק סורביר באיאקס ונחשב עד היום לאחד מגדולי שחקני המועדון בכל הזמנים. הוא רשם 509 הופעות, ורק שחקן אחד, החלוץ היהודי סייאק סווארט, המכונה "מיסטר איאקס", לבש יותר פעמים ממנו את המדים האדומים-לבנים.
סורביר עזב את איאקס ב-1977 והצטרף לשאלקה הגרמנית, ובהמשך עבר למץ הצרפתית. ב-1979 הוא הצטרף לחברו הטוב יוהן קרויף, ששיחק אז בלוס אנג'לס אצטקס, בליגת הכדורגל של ארה"ב. ואז החלו הצרות.
כל חייו סורביר חזר ואמר "לא אכפת לי מכסף", אבל כשהגיע לארה"ב מצא את עצמו מרושש. הוא פתח מספרה שנכשלה, ואותו דבר קרה לו עם חנות למוצרי ספורט. השילוב של חיים ללא חשבון עם חוסר הבנה מוחלט בכל מה שקשור לכסף ועסקים הותיר אותו שבר כלי.
עבד כמנקה שטיחים וכגנן
ב-1985 הגיע העיתונאי יוהן דרקסן לקליפורניה ונדהם כשמצא את וים סורביר הגדול עובד כברמן בפונדק שפתח כוכב מנצ'סטר יונייטד לשעבר, ג'ורג' בסט, בעיר הקייט הרמוסה ביץ'.
הראיון עם סורביר היכה את הולנד כולה בהלם. אף אחד לא יכול היה להאמין למה שקרה לאחד מגדולי הכדורגלנים של הולנד ושל איאקס, רק 7 שנים אחרי ששיחק בגמר המונדיאל בארגנטינה.
סורביר סיפר הכל. שהוא מרוויח 35 דולר ליום, שלפני העבודה בפונדק, שבו היו מסתובבים גם נרקומנים, הוא נאלץ לעבוד כמנקה שטיחים וכגנן. הוא התגרש מאשתו השנייה וחי אז במוטלים עלובים עם חברתו, שחקנית קולנוע כושלת.
"סורביר, בן 40, עבר לגור עם חברתו בת ה-21. פשוט מטורף לראות את כוכב העבר במצב כזה, בלי אגורה בכיס", כתב דרקסן.
כמה שנים לאחר מכן הזמין אותו חברו הוותיק יוהן קרויף, שריחם עליו, שישהה אצלו לתקופת מה בביתו שבברצלונה. סורביר הגיע ונשאר בבית משפחת קרויף חודש וחצי, עד שלאשתו של יוהן נמאס...
אגב, ג'ורדי קרויף פירסם פוסט לזכרו של סורביר כשנודע לו על מותו. ג'ורדי סיפר על החברות האמיצה של אביו עם סורביר, והוא בוודאי זכר את התקופה בה האיש חי אצלו בבית.
סורביר ניסה את כוחו באימון, בעיקר בקבוצות קטנות בארה"ב, אבל לא הצליח יותר מדי. הג'וב האחרון שלו בכדורגל היה עוזר מאמן בקבוצה ההודית קארלה בלאסטרס, לפני כשלוש שנים.
באחד הראיונות האחרונים שלו הוא סיפר: "אני לא חובב כדורגל מושבע ואני לא צופה במשחקים בטלוויזיה. אני מעדיף לקרוא ספר או לצאת ולראות אם יש איזו בחורה נאה באיזור".
בשלוש השנים האחרונות לחייו הוא חי באמסטרדם, כמעט מבלי לצאת מהבית. אשתו הראשונה מאיה הייתה מבקרת אותו פעם בכמה ימים ומביאה לו משהו לאכול. כן, אותה מאיה שישבה לצידו במכונית ה-BMW 1600 איתה נכנס בעץ בימים היפים שלו באיאקס. אותה מאיה בה היה בוגד פעמים אין ספור.
לפני כחודשיים וחצי היא מצאה אותו במצב קשה, אחרי שלא ענה לה לטלפון, והזעיקה אמבולנס. מאז סורביר היה מאושפז ללא הכרה, עד שהחזיר את נשמתו לבורא.
וכך אחד אחרי השני עוזבים אותנו גיבורי שנות ה-70, השחקנים שהיו אלילים של דור שלם. זה לא קורה להם בגיל 27, כמו שקרה לאגדות כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון וג'ניס ג'ופלין. ועדיין עצוב לראות אותם נמוגים, את האגדות של נבחרת הולנד המיתולוגית.
