"אלוהים הוא המאמן שלי", הכריז לפני עשור אלוף ושיאן המרתון ראיין הול, נוצרי אדוק ואיש רוחני, בזמן בו פיטר את מאמנו. "אלוהים נתן לי כשרון ריצה וחוסן נפשי". הצעד של הול, עשה הרבה רעש וכותרות.
מסתבר שבמהלך הקריירה המפוארת שלו, הסיפור המקראי על דוד וגוליית הוא זה שנתן השראה להול, שמזדהה עם דוד. "סיפור דוד וגוליית הוא סיפור מדהים על נער שהיה בטוח בעצמו, ועל מי זה אלוהים וכמה אנחנו חזקים, כי אלוהים עומד מאחורינו", אמר הול (37) בראיון ל-ynet. "אחרי 40 יום של קריאת תיגר של גוליית הפלישתי על אלוהי ישראל, דוד הגיע לשדה הקרב וביום ה-41 נלחם בגוליית וניצח אותו".
אז לא מפתיע שהסרט התיעודי המשחזר את חייו ואת הקריירה של הרץ למרחקים ארוכים: נקרא: "ראיין הול: היום ה-41". הסרט שעולה הערב (ראשון) ב-yes דוקו בשעה 22:00 וכן ניתן לזמן אותו ב-yesVOD וב-STINGTV מראה איך הול, שגדל בביג בר לייק, עיר נופש קטנה בדרום קליפורניה בגובה אלפיים מטרים, הפך לאחד הרצים האמריקאים המובילים והיה חבר בשתי משלחות אולימפיות.
הול, שהיה ילד תחרותי וספורטיבי חלם בכלל להיות שחקן בייסבול מקצועי. "יום אחד בכיתה ח' נסעתי למשחק כדורסל, ואז אלוהים דיבר אלי לראשונה בצורה מאוד ברורה. הבטתי באגם של העיירה, ופתאום הרגשתי רצון עז להקיף בריצה את האגם - ריצה של 24 קילומטר. אבא שלי ניסה להוריד אותי מהרעיון, אבל התעקשתי. אבא אמר: 'אוקיי. אבל בלי קיטורים ובלי בכי'".
אחרי שהקיף במאמץ רב את האגם, הול עזב את שאר הענפים בהם עסק לטובת ריצה. בזמן לימודיו באוניברסיטת סטנפורד הוא החל לבלוט ברמה הארצית, ב-5,000 מטר ומירוצי שדה, גרף מדליות. אחרי שסיים את לימודיו, הול וזוגתו שרה בל פצחו בקריירה מקצוענית. בתחרות לקראת אולימפיאדת בייג'ינג 2008, הול קבע שיא אמריקאי חדש בריצת מרתון: 2:09.01 שעות. "תמיד הייתי אסיר תודה על כל מרתון שהצלחתי לחצות בו את קו הסיום, כי לסיים מרתון זה ביג דיל - אבל רמות הסיפוק שלי משתנות בהתאם לתחושה שלי, אם נתתי את המיטב שלי או לא. אהבתי את הרגעים בריצה שהרגשתי במיטבי, אבל כשלא הרגשתי כך זה תמיד היה תמוהה בעיני ותמיד ניסיתי להבין איך לשפר את הביצועים שלי".
באולימפיאדה הול סיים במקום העשירי והמכובד ("בהתחלה הייתי קצת מאוכזב, אבל למדתי לנצור את הרגע ההוא") ובמירוץ בוסטון 2011 הפך לאמריקאי הראשון שירד משעתיים וחמש דקות. בזירה הבינלאומית, הול היה כמעט הלבן היחידי שהצליח לתת פייט למרתוניסטים השחורים, במיוחד לאלה ממזרח אפריקה. "תמיד נהניתי להתערבב עם האפריקאים ותמיד האמנתי שאני יכול לרוץ לצד כל אחד ואחד מהם. אהבתי את הגישה הקלילה והזורמת שלהם, את היכולת והרצון שלהם לקחת סיכונים גדולים במירוצים ולהיכשל, את צורת החיים הפשוטה שלהם, וכמה הם היו מסורים למלאכתם. רצנו יחד ודחפנו אחד את השני לרוץ מהר יותר ולהשתפר. הם עד היום מקור אדיר להשראה עבורי".
באולימפיאדת לונדון 2012 הול חווה אכזבה קשה. אחר 5 קילומטר, מיתר הברך התחיל להציק, אבל הוא התעקש להמשיך לרוץ. בסופו של דבר פרש ולא השלים את הריצה התובענית. "זו הפעם הראשונה שאני פורש וזה מבאס", הכריז אז. "אני בהלם. יקח לי זמן להתגבר". אבל היל לא אמר נואש. "הכישלון היה אמור לשבור אותי והייתי צריך לחשוב שזה היה סוף העולם ולהתמוטט ולעורר בי משהו רע, אבל הבנתי שאלוהים טוב ויש מרוצים אחרים. בהתחלה לא הייתי טוב בהתמודדות עם אכזבות וכישלונות. זה היה תהליך והשתפרתי המון. מה שעזר לי היה לשקם ולהחיות מחדש את התקווה. אני מוציא את היומן שלי, בוחר את המירוץ הגדול הבא שלי ומתכנן איך אני עומד להגיע לשם. זה מהלך שמשנה את הפרספקטיבה ומחייה את התקווה, ומזכיר לי שתמיד יש עוד קרבות להילחם בהם".
בשנים אחרי לונדון, הול חווה פציעות, אכזבות, כישלונות ודיכאונות. ב-2016 הוא הכריז על פרישה מריצה תחרותית. "לא ציפיתי לכאלה תגובות חזקות וחיוביות מקהילת הריצה. מצד שני זה לא היה יום רגשי עבורי, בגלל שידעתי הרבה זמן שאני רוצה לפרוש".
מה הרגע הכי מאושר בקריירה שלך?
"שאלה טובה. כנראה הרגע בו קבעתי השיא האמריקאי בחצי מרתון - 59:43 דקות. זה קרה ביוסטון ב-2017 והשיא הזה מחזיק עד היום. זה היום שבו היה לי איזשהו קליק והחיים שלי השתנו לנצח. עבדתי עבור הרגע הזה עשר שנים. זה היה הרגע שבו קצרתי את הפירות עבורם עמלתי כה רבות".
איך תרגיש שהשיא הזה ישבר?
"כבר השלמתי בלב עם העובדה שאאבד את השיא שלי. זה רק עניין של זמן, במיוחד עכשיו עם הטכנולוגיה החדשה שאנחנו רואים בהנעלה… האמת שאני מופתע שעוד לא שברו אותו. העובדה שמישהו נותן ביצוע טוב משלי לא לוקחת מההישג שלי, כי כל מה שרציתי בסופו של דבר היה לראות עד כמה טוב אני יכול להיות. רק על זה יש לי שליטה ובזה אני יכול למצוא סיפוק. להשוות את עצמי לאחרים זו מלכודת שאני משתדל להימנע מלפול בה כי אני תמיד מפסיד כשאני עושה את זה. החיים שלי נסובים סביב מצויינות אישית ולא סביב איפה אני בהשוואה לאחרים".
יש לך הסבר לטרנדיות של ריצות, בעיקר מרתונים?
"יש סיפוק אדיר ביכולת להתגבר על אתגר קשה. אנשים מתאהבים בהתגברות הזו על אתגרים. לדעתי לא מספק להיות במקום נוח מידי בחיים, ולכן אנחנו חייבים למצוא אתגרים כמו מרתונים ולהתגבר עליהם".
הול מעיד שהוא מאושר כעת יותר מתמיד. "אני לא רץ יותר. התחביב שלי כרגע הוא הרמת משקולות. אני עדיין מאמן כ-12 ספורטאים כולל אשתי, והקמתי חברת ייעוץ אישי מקוון שנקראת 'Run Free Training' (ולה גישה הוליסטית לאימונים שמתייחסת להכל יחד: שינה, תזונה, אימוני ריצה וכושר)".
הול ורעייתו גם עסוקים בלגדל את ארבע הילדות מאתיופיה, אותן אימצו. "תמיד רצינו לאמץ וב-2015 התזמון לעשות זאת היה נכון כי הקריירה שלי הגיעה לישורת האחרונה. בילינו זמן רב באימונים באתיופיה והתאהבתי באנשים ובמדינה. יחד עם זאת, נשבר לנו הלב לראות ילדים ברחוב, ללא בית, אז החלטנו לעשות צעד קטן משלנו ולספק בית אוהב לארבע בנות שנזקקו לו. הצטרפנו לסוכנות אימוץ והתוודענו לארבע אחיות, שחיפשו בית מזה שלוש שנים, ואף משפחה לא רצתה לקחת אותן - אז הסוכנות שקלה להפריד ביניהן. אני בא ממשפחה של חמישה ילדים, אז אני יודע כמה משפחה היא דבר חשוב, ואני יודע שאסור בשום פנים ואופן לפצל משפחות. הרגשתי שאנחנו יכולים לעזור. נסענו לאתיופיה ופגשנו את הבנות, ושאלנו אותן אם הן ירצו להצטרף למשפחה שלנו. הן אמרו שכן, והשאר היסטוריה. הן ילדות מדהימות. באמת שבורכנו".
הול אוהב לשוטט בעולם ואף ביקר בישראל. "לגמרי עפתי על התקופה שביליתי בישראל", הוא משחזר. "הגעתי יום אחרי שניצחתי במוקדמות המרתון האולימפי ב-2007, אז הייתי בהיי ובראש לחופשה. הכי אהבתי בישראל את האנשים, את ההבנה העמוקה שלהם את המדינה שלהם וההיסטוריה שלה. אהבתי את התרבות, האוכל, המוזיקה והנופים היפים. למעשה הייתי צריך לבוא לפני מספר חודשים לישראל עם משפחתי לעשות ריטריט ריצה. בשבוע בו היינו אמורים להגיע הטילו סגר והיינו צריכים לבטל - מה שממש ביאס אותנו. אבל אנחנו מתכננים לקיים את הטיול ברגע שהדברים יתייצבו בעתיד. אני מחכה בקוצר רוח לחזור לישראל".
איך באמת עבר עליך הסגר של הקורונה?
"היה מוזר לא לנסוע הרבה, אבל נהניתי מהזמן שהיה לי בבית עם אשתי והילדות. זה היה איפוס חיובי מבחינתי, וזה יגרום לי להוקיר תודה על הזכות לטייל ברגע שזה יהיה בטוח. זו בהחלט תהיה תקופה שלא נשכח. כשנוכל להתאסף שוב ולצפות או להשתתף באירועי ספורט, נעריך מאוד את האפשרות לעשות זאת. זה יהיה מאורע שמח כשנוכל כולנו להתאחד שוב, בתחושת תודה מחודשת".
