תמיד קשה להיגמל משיכרון האולימפיאדה, ארץ פנטזיה ספורטיבית שבה הכל אפשרי ולפעמים באמת גם מתאפשר. ייסורי הפרידה קשים בכל ארבע שנים, אבל הפעם במיוחד. תחושת המסוגלות הלא־מוכרת, בטח על רקע קשיי היומיום שמציפים תחושה הפוכה, הכניסה את פריז 2024 לקאנון הספורטיבי־תרבותי של ישראל כרגע של התעלות בזמן הנכון ובמקום הנכון. מעולם לא ידענו שבועיים טובים מאלה. חבל שהיא לא יכולה הייתה להימשך לנצח. עוד תחרויות ג'ודו, ועוד גלישת גלים, ועוד תרגילי קרקע, ועוד מדליות.
אבל מענגת ומתגמלת ככל שהייתה, האולימפיאדה חייבת לחלוף כדי לשמר את הקסם שלה. כוחה בשבירת השגרה, בכך שמחכים לה שנים. ועל אף ההצלחות הכבירות, ספורט נועד שלא רק על מנת לכבוש פסגות ולהניב הצלחות גדולות, אלא גם לצרכים רגשיים שאינם תלויים בהישגים, ספורט הוא גם ההבטחה שבשגרה. אנחנו אוהבים את הספורטאים הישראלים כי הם מצליחים, אבל לא רק - אם היינו תלויים ביכולתם לעלות על הפודיום, לא היה לנו הרבה במי להיתלות.
11 צפייה בגלריה
האנטיתזה של האולימפיאדה. אלעד מדמון ממכבי ת"א מול אחמד טאהא מבני סכנין
(צילום: עוז מועלם)
הכדורגל הישראלי הוא האנטיתזה של האולימפיאדה. הוא יומיומי, שלנו בלבד, ולעיתים רחוקות הסוף שלו טוב. אנחנו לא מנצחים בו אף אחד אחר (בתזמון מושלם, כמו כדי להדגיש את השוני מההצלחות האולימפיות, שלוש מארבע הקבוצות הישראליות כבר הודחו מהמפעלים האירופיים), לרוב אפילו מפסידים לעצמנו. הוא לא יקרה שוב רק ב־2028, אלא כבר בשבת. כוחו בהמשכיות. גיבוריו לא מתחלפים מדי ארבע שנים, אלא נותרים זהים כבר עידן ועידנים. תמיד מכבי ת"א, לעד מכבי חיפה, שוב בית"ר ירושלים - נצחיות שבצילה מסופר סיפור ישראלי מסבא לאב, מאמא לבת. תמיד אפשר לסמוך על הכדורגל הישראלי. ללא קהל בקורונה, אולי לא שיסב לנו גאווה בינלאומית, אבל שיהיה שם.
והנה הוא שוב כאן. לא הכי מהיר, לא הכי גבוה, לא הכי חזק, אבל הכי ישראלי. עבור מי שבכל זאת מתקשה לעשות את המעבר בין חמש טבעות לרשת אחת, לפניכם הגרסה האולימפית של ליגת העל.
טקס הפתיחה - הישראליות מודחות מאירופה
אוגוסט בקושי הספיק להגיע לנקודת האמצע, ומחלומות ליל קיץ על שתי נציגות במוקדמות ליגת האלופות בעונה הבאה, הידרדר הכדורגל הישראלי לשפל של קבוצה אחת בלבד במפעלים היבשתיים. נוכחות כפולה בשמינית הגמר של הקונפרנס־ליג הפכה להדחה בסיבובי המוקדמות המוקדמים ביותר. בעוד הבעיטה שקיבלה מכבי פ"ת הייתה כתובה בכוכבים, זו שניחתה על מכבי חיפה והפועל באר־שבע מביכה במיוחד. ההשלכות על הראשונה אמורות להיות בעיקר כלכליות מפני שהרלוונטיות שלה לזירה המקומית לא מוטלת בספק, אבל במקרה של השנייה זה יכול להתברר כסוף שנכתב בהתחלה, עוד קש על גב גמל כורע.
נסיבות ההתפרקות שאיפשרה את ההדחה מול מלאדה - יתרון 0:2 הופך ל־4:2 לצד הרחקת שלושה שחקנים - מייצרות טראומה ממנה יכול להיות קשה עד בלתי אפשרי להשתחרר. ההדחה של באר־שבע היא החטא הקדמון אליו תיזרק עם כל כישלון נקודתי שעוד נכון לה בעונה ארוכה. אחד הקסמים של מחזור הפתיחה הוא שהטבלה מאופסת, נקייה, בין הראשונה לאחרונה מפרידה רק האות הראשונה, האלופה עוד לא ניצחה והעולה החדשה עוד לא נוצחה. דף נקי, אבל לא באמת. מאחורי ה־0־0־0 הסטרילי לכאורה בעמודה של באר־שבע כבר יש כתמים וכוכביות. אם מלכתחילה הקרדיט לרן קוז'וך לא היה מהגבוהים - הוא החליף את יקיר העיר, אליניב ברדה - אז עכשיו הוא נמוך עוד יותר. כל תיקו יתקבל כמו הפסד, כל הפסד כמו תבוסה.
ריצת מרתון - זיו אריה
כמה נדיר ההישג של זיו אריה? מספיק לומר שהוא נכנס לעונתו השישית באותו מועדון בליגה שבה המשכיות היא מילה גסה. לשם המחשה, השבוע ציין ברק יצחקי חצי שנה כמאמן בית"ר ירושלים. זה לא הרבה בשום פנים ואופן, אבל מקרב 13 המאמנים האחרים בליגה, חמישה הגיעו לקבוצותיהם אחריו. בשנים של בן אדם רגיל, שש שנים באותו מקום עבודה זה שש שנים. בשנים של מאמן ישראלי, שש שנים זה חיים שלמים. המחויבות ההדדית של המאמן והמערכת עמדו למבחן הכי גדול בשנה שעברה - בעונה שלאחר המקום הרביעי, בצל פתיחה של 2 מ־27. אריה שרד גם את זה, בסיטואציה שהייתה מובילה לפרידה בכל מקום אחר. הוא נשאר למרות שיש יסוד סביר להניח שטוב יותר מכפי שהיה ב־2022/23, לא יכול להיות. הטוב ביותר מאחוריו, אבל אריה והפועל ירושלים זה לא חיבור שנמדד בשורה התחתונה, אלא בכל אלו שקדמו לה. הם רצים שלא כדי להגיע, אלא לשם הריצה. ההישג שלהם נכתב מדי יום, בשעון שממשיך לספור.
התעמלות אמנותית - ירדן שועה
ברק יצחקי הביא בשורה חדשה לבית"ר ירושלים כשהחליף את יוסי אבוקסיס באמצע העונה שעברה. דור מיכה נכנס להרכב במקום שחקנים שרואים בכדור אויב, ובין רגע הפכה בית"ר מקבוצה שאת משחקיה ראוי להקרין לאסירי עולם לאחת המענגות בליגה שלא בדיוק התברכה באסתטיקה יתרה.
אבל גם חיווט מחדש לא ישפיע על אופייה של בית"ר כמו קצות אצבעות רגל ימין של ירדן שועה. כשאבוקסיס היה שם, התפוקה של החלוץ הייתה זו שאיפשרה את הציניות של כל היתר. כשהמאמן כבר לא שם, התקרה גבוהה בהרבה ושועה הופך מעלה תאנה שמכסה על בינוניות נטולת דמיון לתמונה עצמה. בלעדיו, גם העקרונות הכי עקרוניים בעולם לא יעזרו. איתו, ועם התנאים הנכונים, בית"ר יכולה לנצל את הדעיכה המסתמנת של באר־שבע כדי להשתחל אל שיפולי הצמרת הגבוהה.
ברגעיו היפים, שועה הוא חוויה נטולת הקשרים קבוצתיים. הוא אמנם יעיל מאוד - 16 בישולים לפני שנתיים, מעורבות ב־20 שערים בעונה שעברה - אך מי שיבקש למדוד את ערכו במונחים מסורתיים יפספס את החוויה. שערים מגדירים שחקנים שכל מה שהם יודעים לעשות זה לשים את הכדור ברשת. שועה יודע לעשות את זה יותר טוב מכמעט כל שחקן בליגה, אבל את מה שהוא יודע עד לעשות עד לשער, הוא יודע יותר טוב מכולם.
הליכה - כל הליגה
מהפכת השידורים של השנים האחרונות רישתה את ליגת העל במצלמות, עד שכיום אין בה עוד פינה אחת לא מכוסה. הכל נראה וגלוי בשידור חי ומלא. לכאורה, התפתחות חיובית - רוצים לראות מכבי פ"ת נגד עירוני טבריה, מהתחלה ועד הסוף, משחק שבעבר אפשר היה לצרוך רק בצורת תקציר בן שתי דקות? בבקשה, הטכנולוגיה קיימת. מצד שני, השפע לא מותיר מקום לדמיון, לעד מצרך חיוני היכן שהמציאות עצמה לא מספקת. יש משחקים שמוטב להישאר עם הספק שאולי היו לא רעים מאשר לראות ולהיווכח אחרת.
הרמה בליגת העל נמצאת במגמת ירידה. הכדורגל איטי, המרחקים בין השחקנים הולכים ומתקצרים בניסיון לשרוד את 90 הדקות במינימום נזקים, הפחד מפני פיטורים הולך וגובר. הכל משפיע לרעה על מה שממילא לא התברך בנתוני פתיחה טובים. את מרבית משחקי ליגת העל מוטב לצרוך רק בצורת תקצירים, שלא לומר בידיעות באתרים, אחרי שאת העבודה הקשה של ברירת המוץ מן התבן כבר עשה מישהו אחר. במקום זאת, יש מהכדורגל הישראלי יותר מאי פעם. אולי יותר מדי.
הרמת משקולות - ברק בכר
היה מי שתהה מה יש למאמן לחזור למקום שבו כבר השיג הכל - משלוש אליפויות רצופות ועד עלייה לליגת האלופות. הרי מכאן יש רק לאן לרדת, לא? זה נכון, אלא אם כן המציאות מתכבדת ויורדת בעצמה ואז כל התמונה משתנה.
הדבר היחיד שמשותף למכבי חיפה ההיא של בכר ולזו הנוכחית זה צבע החולצה. טוב, וגם כמה שחקנים שהיו שם במסע ההצלחות הקודם וקפאו במקום. פרט לכך, מכבי חיפה 2.0 של בכר שונה לחלוטין מקודמתה; ההדחה המוקדמת מאירופה, הסגל שנחלש, הסאגה סביב דיא סבע - הכל מייצר דרגות חדשות של קושי שבתורן מבטיחות שאליפות נוספת של בכר תהיה אולי הרביעית בכרונולוגיה, אבל גם הראשונה בגדולתה. כמעט בכל עמדה על המגרש מדובר בקבוצה נחותה בהשוואה לזו מ־2022/23. אי־אפשר לומר שלבכר יש רק מה להרוויח - הוא בכל זאת מסכן את שלמות הזיכרון ממנו במקרה של כישלון - יותר נכון יהיה לומר שבזכות התמורות שחלו במועדון, יש לו גם משהו חדש להרוויח.
מרוץ שליחים - המאמנים הזרים במכבי ת"א
בעלים של קבוצות תחתית בליגת העל מפטרים מאמנים כי הם לא מצליחים. במכבי ת"א הם נשארים זמן קצר גם אם הם מצליחים, או־אז הם עוברים למקום טוב יותר על סמך האודישן המנצח. אם במקום אחר תחלופה גבוהה של מאמנים היא עדות לפגם ניהולי, אצל האלופה זו הוכחה לצדקת הדרך. רובי קין הוחלף בז'רקו לאזטיץ' לא בגלל שהוא נכשל, אלא להפך.
"המשכיות" היא הכמיהה הגדולה ביותר של הכדורגל הישראלי, מעין אידיאה ניהולית שנחשבת לאפשרית רק במקומות מתוקנים ולא אצלנו, האינדיאנים חמי המזג. והנה, דווקא במועדון המוצלח והמנוהל בישראל מבקשים להפיק מתקן המאמן את מה שמנסים לחלץ ממנו בסכנין ובחדרה. מכבי ת"א ויתרה מראש על האפשרות למצוא את ה־אחד. את היציבות וההמשכיות שלה היא מחפשת ומוצאת במקומות אחרים. כעת המקל עבר מהידיים של קין לאלו של הסרבי, ובקרוב יעבור למישהו אחר שאת שמו אנחנו עדיין לא מכירים. גם אם המקל נופל לפעמים, מכבי עדיין מגיעה ראשונה ברוב המקרים.
מרוץ מכשולים - קריית-שמונה
קבוצה בליגת העל שלא מארחת בעיר שלה זה לא חדשות. חדרה משחקת בנתניה, סכנין מופיעה זמנית באצטדיון בעכו, נס־ציונה אירחה בכלל בפ"ת, וגם טבריה לא תשחק על שפת הכנרת. למעשה, כאשר קבוצה פריפריאלית - גיאוגרפית או ספורטיבית - משחקת במיקוד שלה, זו הפתעה. על רקע הפינוי־בינוי הזה, מה שבכל זאת מייחד את קריית־שמונה, כמובן, אלו נסיבות המעבר שלה לנתניה. קרוב לשנה שבמגרש הביתי שלה נחתו יותר טילים משחקנים זרים, והסוף אינו נראה לעין. העיוות של אירוח בנתניה המרוחקת כל כך מהצפון הוא דרך נוספת, כדורגלנית, להציג את האבסורד והטרגדיה של החיים בישראל ב־2024.
קריית־שמונה היא אולי קבוצה קהילתית שמייצגת חבל ארץ שלם, אך היא לא בהכרח זקוקה למגרש הביתי שלה. בעונתה האחרונה בליגת העל, לפני שנתיים, לא ניצחה שם אפילו פעם אחת. מה שחסר לקריית־שמונה, ומגולם באמצעותה, הוא ההיגיון - רק בישראל המתכווצת נוכח איום ביטחוני, עד לרמה שקריית־שמונה הופכת לנתניה, יכול להיות דבר כזה. קריית־שמונה לא צריכה לחזור הביתה בשביל עצמה. היא ירדה ליגה בבית, ועלתה מחוצה לו. היא צריכה לחזור לשם בשביל כולנו.
כדוריד - השופטים וה-VAR
השילוב הקטלני בין חוקת הכדורגל המוטה לפרשנות ליכולות הפרשנות המוגבלות לעיתים של השופטים, הופך כל משחק כדורגל לזירת פשע בפוטנציה. בדיוק לשם כך הומצאה מערכת ה־VAR, שמעניקה את זכות הבחינה השנייה (והשלישית, והרביעית) לעניינים שהעין האנושית לא נועדה להכריע בהם במבט אחד. אלא שמיעוט בזוויות צילום, אינטריגות פנימיות באיגוד המובילות לדינמיקה בעייתית בין שופטי המסך לשופטי המשחק ועוד, הפכו את כלי העזר הזה לעוד בעיה במקום לפתרון. אשליית הצדק המושג באמצעות המכונה הופכת את הטעויות הבלתי נמנעות גם איתה למתוסכלות יותר, מעודדות תיאוריות קונספירציה על התערבות מגבוה ומגבירות את האלמנט האנושי במקום למזער אותו. נכון, השופטים הישראלים הולמים את הכדורגלן הישראלי - גם אלה וגם אלה אינם מהעילית של המקצוע - אבל בעוד לראשונים יש כלי עזר טכנולוגי, לאחרונים יש רק את עצמם. הנה רעיון לפיתוח ישראלי, אתגר למומחים שכבר ייצרו את כיפת ברזל יש מאפס - מערכת VAR לכדורגלן, שתאפשר להחזיר לאחור את מהלך המשחק ולהתחיל מחדש במקרים של טעויות טרגיות בהגנה או החמצות מזעזעות.
ג'ודו - שי אליאס
שי אליאס היה אחד משלושת המורחקים של הפועל באר־שבע בקרב הג'ודו הקבוצתי מול מלאדה בולסלב, קרב שהתגלגל באופן מקרי למגרש כדורגל. זו לא הפעם הראשונה שבה אליאס מתבלבל בין כדור לרגל של שחקן יריב. זה יכול לקרות לכולם, אבל אצלו זה קורה יותר.
הפועל באר־שבע מתנהלת בעולם בתחושת קיפוח על הדימוי האגרסיבי שלה, ואפשר להבין מדוע - היא לא המציאה את הכרטיס האדום. מה שכן, ההידרדרות המקצועית שלה בשנים האחרונות ומגמת דילול הכישרון מתבטאות בהכרח אצל שחקנים מסוגו של אליאס, שמביאים "מלחמה" - הקלישאה הכי גדולה בכדורגל שבזכותה יש להרבה אנשים עבודה - במקום ברק. אליאס, יסכימו כולם, הוא "לוחם". כל קבוצה צריכה אחד כזה, אפילו שניים. בבאר־שבע יש מספיק מאלה, אבל מה לגבי היתר?
טקס הסיום - ערן זהבי
מעטים השחקנים שמסוגלים לזכות במלכות השערים רגע לפני יום הולדתם ה־37. מעטים עוד יותר אלו שלא היו מתפתים לנצל את אקורד הסיום המתוזמר הזה - לצד השגת האליפות לשמה חזר מאירופה - כדי לתלות את נעלי הפקקים על האוכף ולרכוב לעבר השקיעה. זהבי פיספס את התזמון ההוליוודי, והגביה את גובה ההימור על עצמו. טוב יותר ממה שהרי לא יכול היה להיות, ומה יקרה אם יהיה טוב פחות?
אז למה זהבי נשאר? כי לפרוש תמיד אפשר, וגם אם העתיד לא יהיה טוב כמו העבר, ההווה לא נותן סיבה לחשוב כך. שחקנים מורידים את המסך לא כשהם מגיעים לשיא, אלא הכי רחוק משם - כשהם מבינים שכבר אי־אפשר. ליגת העל, מה לעשות, עדיין לא נתנה לזהבי להבין שהוא לא יכול עליה. החלוקה הגסה בביצועיו בעונה שעברה בהתאם להימצאותו של מילסון עיוותה במעט את האופן שבו זהבי, הסוליסט המושלם, נתפס - לפתע הוא הוצג כמעט כתלותי. ללא מילסון, הוא מקבל לפתע אתגר חדש, להראות שהוא לא זקוק לפנומן משמאלו, להיות ה־אחד אפילו כשבתום העונה יהיה בן 38.
אם זו אכן תהיה השנה האחרונה, הכדורגל הישראלי עוד יתגעגע לזהבי, אך הוא יכול להיות רגוע - הוא ילווה אותו לעד, כמו רוח רפאים. בכל פעם שמישהו יחמיץ מול שוער, זהבי יהיה שם כזיכרון לסקורר הגדול ביותר בתולדותיו.
פורסם לראשונה: 01:30, 22.08.24
