אם הפלייאוף הקודם שוחק בחסות הקורונה, הרי שהפלייאוף העונה כבר סובל מתופעות פוסט קורונה: המדורגת מספר שבע במערב פייבוריטית על פני המדורגת שנייה. אף אחד לא נותן סיכוי אמיתי ליוטה ופילדלפיה, שתי המדורגות ראשונות, לזכות באליפות. הניקס בפלייאוף, ועוד עם יתרון ביתיות (מאיפה זה הגיע?), והקבוצה שמקבלת מסוכני ההימורים את היחס הטוב ביותר לזכייה באליפות, היא קבוצה שמנסה לשבור תזה בת אלפי שנים לפיה פלייאוף מנצחים בהגנה.
ממפיס היא לא קבוצה שתגרום ליוטה בעיות. הקבוצות שיגרמו ליוטה בעיות הן אלה שמחליפות טוב נגד הפיק-אנד-רול וגורמות לג'אז לצאת מתוך שטף משחק המסירות שלה והזריקות לשלוש (יוטה קולעת כמעט 17 זריקות מהשלוש למשחק מתוך 43 ניסיונות). כשיוטה יוצאת משטף המשחק שלה, היא פונה לדונובן מיטשל כדי להציל אותה. כשמיטשל זורק יותר מ-25 זריקות למשחק, הג'אז נמצאים במאזן שלילי - 6:1. ומיטשל חוזר מפציעה מסוכנת בקרסול.
יוטה היא קבוצה מאוזנת, היא מעולה בהתקפה, ובהנהגת רודי גובר, מעולה גם בהגנה. פרוטוקול הקורונה מאפשר לה להכניס 71 אחוז מתפוסת האולם, והיא מהיחידות שייהנו באמת מיתרון ביתיות. המכשול הכי גדול לגביהם תהיה העובדה שתשחשק בכל משחק ובכל סדרה כפייבוריטית. מדובר במעמסה פסיכולוגית. עדיף לה לשחק בפלייאוף הזה מתוך תחושה של "אנחנו ננצח למרות ובגלל שאף אחד לא נותן לנו סיכוי".
פיניקס ניצחה בכל שמונת המשחקים שלה בבועה בשנה שעברה, ולא הגיעה לפלייאוף. הריצה שלה נתנה לה תיאבון. ההחתמה של כריס פול היא החתמה של לנצח עכשיו, ואף אחד לא באמת האמין שפיניקס מסוגלת לעשות זאת. אבל כריס פול הוא לא אף אחד. הוא שיפר את כל הסגל והעמיד את הקבוצה עם המאזן השני הכי טוב בליגה.
בתמורה, פיניקס קיבלה בסיבוב הראשון את הלייקרס. זו פעם הראשונה בהיסטוריה שמדורגת שנייה מגיעה לסדרה כשהיא אנדרדוג. פרנק ווגל, המאמן של הלייקרס, הוכיח שהוא קצת יותר מ"מאמן של לברון ואנתוני דייויס". הוא השאיר את הלייקרס בתמונה ומנע התמוטטות אחרי הפציעות של שני הכוכבים הגדולים.
לאלופה יש צוות מסייע עם המון ניסיון ופוטנציאל. הפציעות הכריחו אותם לעבור מקו מחשבה של "אנחנו פה כדי לסייע ללברון ודייויס", למצב של "האחריות עלינו". הריצה בשנה שעברה לימדה שחקנים רבים מהסגל מה צריך לעשות כדי לקחת אליפות. אם הלייקרס בריאים, הם באמת הפייבוריטים. רק מה? מדובר ב"אם" בגודל הקרסול של לברון ג'יימס.
ויש פה גם מאבק סגנוני: הלייקרס לקחו אליפות בשנה שעברה בגלל שהצוות המסייע פגע משלוש. השנה הזריקה מהשלוש לא נכנסת באותם אחוזים, אבל כשזה קורה, הלייקרס כמעט בלתי פגיעים. פיניקס היא מלכת הליגה בקליעה מחצי מרחק, כשפול (ראשון בליגה בקליעות מהטווח הזה) ודווין בוקר (רביעי) מוליכים את הדרך.
ניקולה יוקיץ' הולך לזכות בתואר ה-MVP. המספרים שלו פסיכיים: 26 נקודות, 11 ריבאונדים, שמונה אסיסטים. ובאחוזים: 57 מהשתיים, 39 מהשלוש, 87 מהעונשין. זה כמו לקבל את ראסל ווסטברוק, רק יותר גבוה, פי מיליון יותר קבוצתי - ותמיד מקבל את ההחלטה הכי טובה שאפשר. יוקיץ' הוא לא כדורסלן, הוא תוכנת מחשב שמשחקת כדורסל. אחרי שג'אמל מארי נפצע והמומחים סגרו את הגולל על הסיכויים של דנבר, יוקיץ' דחף את הנאגטס למקום השלישי במערב.
זה קרה גם בגלל שמייקל פורטר ג'וניור שיחק כדורסל מעולם אחר בחודש האחרון של העונה (מעל 25 נקודות למשחק ב-58 אחוז לשתיים, 51 לשלוש ו-85 מהעונשין).
לראות את פורטלנד בתקופת דמיאן לילארד זה להתעורר כל בוקר מחדש לאותו היום. לילארד נותן מספרים חלומיים, אבל פציעות מעכבות את הקבוצה. ברגע האחרון, אחרי משחקים הירואיים של לילארד, וגם סי-ג'יי מקולום, פורטלנד נכנסת לפלייאוף כמדורגת נמוכה. ואז לילארד נותן משחק אחד של 60 נקודות, ועוד סל אחד לפנתיאון בלי זמן על השעון, ופורטלנד מפסידה בסיבוב הראשון, מקסימום בשני, בשישה משחקים, והולכת הביתה במחשבה שהיא ככה קרובה לעשות את הצעד הנוסף. אני לא רואה איך זה משתנה השנה.
שידור חוזר של הסדרה הכי טובה, מותחת ומלחמתית מהפלייאוף של השנה שעברה. במילים אחרות: לא לפספס, בכל שעה, את המסע לצמרת של לוקה דונצ'יץ'. בטח לא כשהוא מתעמת מול קוואי לנארד, אחד מחמשת השחקנים הכי טובים בליגה בעונה הרגילה, ושחקן שבאופן קבוע לוחץ על הדוושה של הגז כשמגיע הפלייאוף.
אבל הפרמטרים האמיתיים שיפתרו את חידת הדו-קרב יהיו דווקא נושאי הכלים שלהם, פול ג'ורג' וקריסטפס פורזינגיס. פורזינגיס היה המפתח לסדרה בשנה שעברה עם הקליעה מהשלוש והשמירה על הטבעת. אבל קשה לסמוך עליו: לילה אחד הוא יכול לקלוע 30 נקודות, ולא להופיע בלילה שלאחר מכן. בהגנה הוא נראה כבד וחסר מוביליות לחלוטין, תוצאה של הפציעות שלו.
ג'ורג' נתן עונת קריירה בדיוק של הזריקות שלו (מעל 50 אחוז מהשדה) וגם באסיסטים. הבעיה עם ג'ורג' היא שהוא הרוויח ביושר את הכינוי "שחקן של עונה רגילה". הוא התאדה לגמרי בפלייאוף האחרון והושמץ די בצדק. זה לא יכול לקרות לו השנה.
ההגנה של הקליפרס על דונצ'יץ' הולכת להיות אחד הדברים היותר מרתקים לצפייה, בטח בשביל מפגש בסיבוב הראשון, אבל עלייה של דאלאס לסיבוב השני תהווה הפתעה עצומה.
מזמן לא הייתה מדורגת ראשונה בפלייאוף שקיבלה מעט כל כך ריספקט - מי באמת סופר את פילדלפיה וחושב שהיא מועמדת לעבור את ברוקלין? הסיקסרס יעברו את וושינגטון, אבל מדובר במדורגת השמינית הכי לא נוחה שיש, בעיקר לקבוצה כמו פילי שרוצה לנצל את הסיבוב הראשון בעיקר כדי להימנע מתאונות ולצבור ביטחון עצמי ואמונה.
גוד לאק. חלק מהרעיון שנקרא ראסל ווסטברוק הוא לעלות לכל משחק או סדרה בהנחה פנימית שאתה הפייבוריט לניצחון. הביטחון העצמי של ווסטברוק, היכולת העצומה שלו לקום בבוקר, להכין לעצמו קפה ולסדר לעצמו עוד טריפל-דאבל, והיכולת של בראדלי ביל לשים נקודות על הלוח, הפכו את הוויזארדס לקבוצה מאיימת בחודשים האחרונים.
לפילדלפיה יש את ההגנה מספר שתיים בליגה, זה יספיק נגד וושינגטון. ג'ואל אמביד, כשהיה בריא, נתן את עונת חייו, אבל פילדלפיה צריכה לבחון את עצמה בעיקר לקראת המאבק הסופי נגד ברוקלין. ההתקפה שלה היא בינונית, והיא אפילו פחות מכך בדקות המכריעות של משחקים כשצריך לייצר סל. נגד ברוקלין זה לא יעבור.
לדוק ריברס יש הרבה גארדים לזרוק על ווסטברוק וביל בהגנה, אבל האחרון גם קלע על פילי 60 נקודות השנה, ושני הגארדים של וושינגטון נראים כמו שחקנים שמנסים להוכיח משהו. הוויזארדס לא הולכים להפסיד בשקט: זו קבוצה עם כבוד שמשחקת טוב יותר נגד קבוצות מהעילית של הליגה, ויש כמובן את הדם החם בין ווסטברוק לאמביד. זו לא סדרה רגילה בין מדורגת אחת לשמונה. שום דבר לא רגיל כשווסטברוק בסביבה.
כדי שלבוסטון יהיה סיכוי לצאת מהסדרה עם הפסד מכובד בארבעה משחקים, היא הייתה צריכה להיות בכושר שיא ובריאה. היא לא זה ובעיקר לא החלק השני. ג'ייסון טייטום קלע 50 נקודות בפליי-אין נגד וושינגטון, והוא מוכן להתייצב מול קווין דוראנט ולהצהיר בפניו שהגיע הזמן לחילוף דורות, אבל שוב זה יספיק להפסדים מכובדים בלבד. אם קמבה ווקר יהיה ממש טוב, אולי בוסטון תגנוב משחק, בשלוש הארכות. גם בראד סטיבנס, מאמן בוסטון, התייחס לסיכויי קבוצתו ובואו נסכם את דבריו כך: באופן כללי, אין לנו סיכוי.
יותר מדי פרשנים מתרגזים מכך ששלושת הכוכבים של ברוקלין כמעט לא שיחקו ביחד. הצד השני של העובדה הזו הוא שהם מגיעים לפלייאוף רעננים (ועדיין: סימני שאלה לגבי הבריאות שלהם). דוראנט הוא המסיים וגם שחקן ההגנה הכי טוב של הקבוצה. קיירי ארווינג נתן עונת התקפה חלומית, וג'יימס הארדן, עד לפציעה, הוביל במירוץ לפרס ה-MVP. על אף שלושתם, הקלע הכי טוב של הקבוצה הוא ג'ו האריס, שהוא גם הקלע הכי מדויק לשלשות בליגה בעונה הסדירה.
ועדיין, מדובר בניסוי. סטיב נאש, אמארה סטודמאייר ומייק ד'אנטוני רוצים לסיים את מה שהם התחילו בו בפיניקס: אליפות של התקפה. מדובר באמביציה חסרת תקדים. אבל גם הכישרון בברוקלין הוא חסר תקדים.
גם השנה יאניס נתן עונה פריקית: 28 נקודות, 11 ריבאונדים ושמונה אסיסטים למשחק, והכל ב-33 דקות צרות לערב. אפקטיבי. גם השנה מילווקי היו טופ 10 בהתקפה וטופ 5 בהגנה, וסיימו במקום השלישי במזרח עם מאזן מצוין. התמורה: עוד מאבק עם ג'ימי באטלר ומיאמי בסיבוב הראשון, אותה מיאמי שהדיחה את מילווקי בשנה שעברה, הגיעה לגמר ונטעה גוש של ספקות בקשר ליכולת של הבאקס לשחק בפלייאוף את הכדורסל שהיא משחקת בעונה הרגילה.
מילווקי לא מתביישת בדו-קרב. הבעלים שלה הודה שמיאמי היא היריבה המועדפת עליהם (חוק ראשון בפלייאוף: לא מעצבנים או מאתגרים את ג'ימי באטלר!), אבל האמת היא שמילווקי צריכה מאוד להיזהר. מיאמי הוכיחה בשנה שעברה שהיא קבוצה מאומנת שמגיעה לשלב הכי חשוב של השנה בשיא הכושר. ההיט החלו את העונה רע (חוץ משלושה שחקנים, כל הסגל שלהם איבד לפחות רבע עונה בגלל קורונה), אבל מדובר באחת הקבוצות הכי טובות בליגה בחודשים האחרונים והם התחזקו במחצית העונה. מבחינת מיקום, הם מתחילים את הפלייאוף כמעט באותו מקום שבו התחלו את הריצה המפתיעה שלהם ב"בועה" אשתקד.
יאניס קלע רק 16.7 נקודות למשחק בשלושת המשחקים נגד מיאמי העונה. באטלר לא שיחק בשלושת המשחקים במהלך העונה הרגילה, אבל ג'רו הולידיי הובא, בין היתר, גם בגלל ההיסטוריה המוצלחת שלו נגד באטלר. זו סדרה שתוכרע בהגנה של אדבאיו על יאניס ובהגנה של הולידיי על באטלר, ובעיקר בקרב המוחות בין אריק ספולסטרה ומייק בודנהולצר, הליברל נגד השמרן. הליברל ניצח בנוקאאוט מוחץ בשנה שעברה.
בודנהולצר נאלץ לגלות גמישות לאחר שתי ההדחות הרצופות מהפלייאוף, והצליח. אבל לפלייאוף יש נטייה לגרום למאמנים לחזור לאיזור הנוחות שלהם. גם הסטטיסטיקה לא מחייכת אליה: מילווקי היא הקבוצה הראשונה שקולעת בממוצע יותר מ-120 נקודות למשחק ב-36 שנים. רק ארבע קבוצות עם ממוצע כזה זכו באליפות, האחרונה ב-1972. אלו לא מספרים של פלייאוף, ואף קבוצה לא תקלע 120 נקודות על ההגנה הנושכת של באטלר ואדבאיו.
יתרון ביתיות לניקס בפלייאוף. הניקס בפלייאוף. מבחינה ספורטיבית, מדובר במילים כמעט תנ"כיות. כל מה שהסגל הדי בינוני של הניקס היה צריך הוא זריקת תיבודו: תערובת של הגנה (טופ 5 בליגה), וקבוצה שמתאבדת על המגרש. הניקס הובילו את הליגה השנה באגלי זיעה. השינוי שהכניס תיבודו ברוח המועדון היה מדהים. ג'וליוס רנדל, בגיל 26, סיפק עונת קריירה, אבל כל השחקנים השתפרו השנה.
אטלנטה היא לא יריבה קלה. היא פתחה את העונה רע מאוד, ואחרי חילופי המאמנים הפכה לאחת הקבוצות המסוכנות בליגה. טריי יאנג הסכים לוותר על סטטיסטיקות כדי לתת יותר מרחב פעולה לבוגדן בוגדנוביץ' ודנילו גלינארי, והפך לאחד הרכזים הטובים בליגה. לאטלנטה יש סגל מוכשר ועמוק יותר משל הניקס, אבל האחרונים ניצחו בכל המשחקים העונה ראש בראש, כשרנדל שם על הלוח מספרים מפלצתיים של כמעט טריפל דאבל ו-38 נקודות למשחק.
זו סדרה שכמעט בטוח תלך עד הסוף, סדרה של גישושים וטעויות, בעיקר בשל חוסר הנסיון המוחלט של שני הסגלים במעמד הזה, והיא תוכרע על השאלות הבאות: האם קלינט קאפלה יהיה מסוגל להאט את רנדל, והאם יאנג יצליח להימלט מהמנהג של תיבודו להכניס כוכבי יריב, בעיקר גארדים, לדיכאון קליני באחוזי קליעה.
