במבט על רשימת השחקנים בעלי שווי השוק הגבוה ביותר מבין "ילדי האלפיים", כלומר אלה שנולדו במילניום הנוכחי, קופצות לעין שתי מדינות בולטות. יש את ברזיל, כמובן, עם שמות כמו ויניסיוס, רודריגו וגבריאל מרטינלי, אבל צמוד אליה, אפילו שווה במספר השחקנים, נמצאת אנגליה. רבע מהשחקנים היקרים ביותר מייצגים אותה.
בקיץ 2018, אז נערך טורניר הנבחרות הגדול האחרון, הצליחה נבחרת אנגליה להגיע לחצי גמר המונדיאל לראשונה אחרי 28 שנה. ההווה, אם כן, לא רע בכלל, אבל האנגלים מחייכים עוד יותר כשהם צופים אל העתיד. בחודשים האחרונים מתפרסמים ברשת תרשימים שונים המציגים את העומק האדיר שיש כיום בכדורגל האנגלי, כמעט בכל עמדה: טרנט אלכסנדר־ארנולד בן ה־21 הוא ותיק יחסית לאחרים. ריס ג'יימס, דקלן רייס, ארון וואן ביסאקה, קרטיס ג'ונס, ראיין ססניון — כל אלה, ועוד רבים אחרים שמשחקים בפרמיירליג, צעירים ממנו ומופיעים בעמדות שונות. הקשר ג'וד בלינגהאם, שחתם השבוע בדורטמונד, רק בן 17. אבל אם רוצים לראות באמת את כוח הדור הבא באנגליה צריך להסתכל על ההתקפה.
החלוצים המובילים של נבחרת אנגליה כיום, הארי קיין וראחים סטרלינג, הם רק באמצע שנות העשרים שלהם. מרקוס רשפורד של מנצ'סטר יונייטד וטמי אברהם מצ'לסי רק בני 22. הקשר ההתקפי מייסון מאונט, שקטן מהם בשנה, כבר הספיק גם הוא להבקיע בנבחרת. ואפילו אם תוציאו את כל השחקנים מהרשימה הזו, עדיין תקבלו התקפה לא רעה בכלל, שמורכבת רק מכאלה שנולדו במילניום הנוכחי: מייסון גרינווד בן ה־18 חלוץ, פיל פודן (20) מאחוריו, ג'יידון סאנצ'ו (20) וקאלום הדסון־אודוי (19) או בוקאיו סאקה (18) בשמאל. כולם משחקים, לא סתם רשומים, באחת הקבוצות הבכירות באירופה.
אלה הם המילניאלס של אנגליה, שהפכה בקיץ אחד לפני שלוש שנים לאלופת העולם עד גיל 17 בכיכובו של פודן, אלופת אירופה עד גיל 19 בראשותם של מאונט וססניון ואלופת העולם עד גיל 20. "מדובר בדור השחקנים הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם", אמר קני סויין, לשעבר מאמן נבחרות צעירות בהתאחדות והיום היועץ לפיתוח שחקנים של הפרמיירליג.
דור הזהב חוזר
יש כבר מי שקורא להם "דור הזהב". לאנגליה כבר היה דור שכונה בדיוק כך, זה שבמרכזו עמדו שחקנים כמו סטיבן ג'רארד, פרנק למפארד ומייקל אואן (אתמול אמר ג'רארד שעם מאמן חזק יותר מסוון־גוראן אריקסן הדור גם היה זוכה במשהו), וברור שהאנגלים יודעים שנים רבות לפתח שחקנים, אבל לגורמים הברורים כמו איכות המתקנים ותוכניות העבודה המסודרות אפשר להוסיף עוד כמה סיבות המביאות לפריחה.
המאמנים. רמת המאמנים בפרמייר־ליג עלתה דרמטית וכוללת היום את המקבץ הטוב ביותר בעולם, דבר שלא היה אפשר לומר בעבר. רבים מהם, כמו אולה־גונאר סולשיאר ולמפארד למשל, אוהבים לתת במה לשחקנים צעירים ולא מפחדים לתת להם דקות משחק. הדקות האלה קריטיות כדי שהשחקנים לא יעברו למדינה אחרת, בעיקר לגרמניה. סאנצ'ו למשל, שידע שישחק ויתפתח היטב בדורטמונד, בלינגהאם שעבר עכשיו לאותו מקום, או אדמולה לוקמן שעבר מאברטון ללייפציג.
הצ'מפיונשיפ. הליגה השנייה באנגליה אופיינה בעבר בסגנון שונה לגמרי מזה שרואים בה היום. אלה כבר לא הכדורים הארוכים של פעם, גם בליגת המשנה שמים דגש על שילוב בין טכניקה למהירות. הרבה צעירים מושאלים לקבוצות הצ'מפיונשיפ ולא רק משחקים אלא גם מתקדמים באימונים. דוגמה אחת לכך היא מאונט, שהיה מושאל מצ'לסי לדרבי קאונטי וחזר להיות שחקן מפתח אצל הכחולים מלונדון. ראיין ברוסטר, עוד כישרון ענק יליד שנות האלפיים, הושאל בינואר מליברפול לסוונזי וכבש כבר עשרה שערים.
ההגירה. בשנים האחרונות נחשבת צרפת למדינה עם מאגר הכישרונות הגדול ביותר באירופה, ואחת הסיבות המרכזיות לכך היא ההגירה אליה מיבשות אחרות. תהליך דומה, גם אם בקטן יותר, התרחש באנגליה. הוריו של סאקה היגרו לבריטניה מניגריה ושל סאנצ'ו מטרינידד וטובגו. אביו של הדסון־אודוי היה שחקן נבחרת גאנה, ואביו של אברהם הגיע מניגריה. שורשי משפחתו של רשפורד נמצאים באי סנט־קיטס ואלה של ססניון בבנין.
מהירות, אתלטיות וחוכמה
לאירופה הגיעו כישרון ואתלטיות באמצעות הורי השחקנים האלה, שכולם נולדו באנגליה, והמהירות היא בהחלט תכונה בולטת. סאקה, הקיצוני השמאלי של ארסנל שמשחק גם כמגן, יכול לכדרר במהירות עצומה באגף. להדסון־אודוי של צ'לסי יש מהירות עצומה עם ובלי הכדור. סאנצ'ו, אחד הכוכבים הגדולים של דורטמונד, משלב את האתלטיות עם חוכמת משחק, תחכום במסירה ודיוק מרשים בבעיטה.
שחקנים אחרים מספקים גיוון ויכולת לתרום בעמדות שונות. פודן של מנצ'סטר סיטי מקבל דקות מגווארדיולה במקומות שונים במגרש — באגפים, כקשר מרכזי, בעמדת החלוץ או מאחוריו. מהמקומות האלה הוא מציג את ראיית המשחק שלו והטיפול הטכני בכדור. גרינווד, רק בן 18, כבש אתמול את השער ה־17 שלו העונה בכל המסגרות, הכי הרבה לבן עשרה במנצ'סטר יונייטד יחד עם כוכבים כמו וויין רוני וג'ורג' בסט. הוא יכול לשחק בשני האגפים וכמובן כחלוץ מרכזי. הוא שולט בשתי הרגליים בצורה שווה ומייצר באמצעותן בעיטות עוצמתיות.
סביר להניח שאם יורו 2020 לא היה נדחה ומשוחק החודש, ילידי שנות האלפיים לא היו מהווים ברגים משמעותיים בנבחרת אנגליה, אבל בעקבות הדחייה והיכולת של חלקם לאחרונה, זו תהיה הפתעה אם שמות כמו גרינווד, פודן וסאקה לא יהיו שם בשנה הבאה במטרה לגרום לאוהדים לשיר שוב על הכדורגל שחוזר הביתה.
