(חצי הגמר הטעון והסוער בין אולימפיאקוס ופנאתינייקוס)
אוהדי מכבי ת"א שקועים בבאסה אחרי סיום עונת היורוליג המאכזבת, שוב בלי כרטיס לפלייאוף, כפי שקורה בקביעות מאז 2014 – אבל האמת היא שזה יכול היה להיות כואב יותר. רוצים דוגמה? עונת 1993/94. כי הרי אם יש משהו גרוע מאשר לא להגיע רחוק במפעל הראשי באירופה, זה לא להגיע רחוק במפעל הראשי באירופה בעונה בה ההיכל ביד אליהו מארח את הפיינל-פור.
רגע, זה עוד כלום: האירוח נקבע מראש, עונה לפני. אבל בפיב"א לא העריכו שזו בכלל תהיה עונה בה מכבי תשחק בגביע קוראץ' אחרי איבוד האליפות, ושתי הנציגות של ישראל במוקדמות יהיו בכלל גליל עליון והפועל ת"א. הפועל הודחה בסיבוב הראשון, גליל בשני. אז לא סתם פיינל-פור בהיכל, אלא עוד בעונה בה מכבי בכלל לא יכלה להגיע אליו. אאוץ'.
אז אולי מבחינת הצהובים הדרמה הייתה רחוקה למרות שהמשחקים נערכו קל"ב, אבל בכל הנוגע לכדורסל היווני, קיבלנו טירוף אמיתי. ההגרלה קבעה כי בחצי הגמר ייפגשו פנאתינייקוס ואולימפיאקוס, היריבות שהגיעו לרמה של שנאה עד טירוף. והמארגנים של הפיינל-פור הרגישו את זה טוב-טוב. באפריל 1994, כשהקבוצות הגיעו לכאן עם אלפי אוהדים משולהבים, ההיכל חטף מהלומה רצינית.
בוא נתחיל עם העובדה שאחרי העלייה של השתיים לפיינל-פור, ראשי הקבוצות דווקא הצליחו להסכים על משהו באופן נדיר ופנו לפיב"א כדי להעביר את האירוע ליוון. הם גם השתמשו בתירוץ של "סכנה ביטחונית להגיע לישראל". מזכ"ל פיב"א דאז בורה סטנקוביץ' סיפר לי באותה תקופה: "הדרישה שלהם לא הייתה הגיונית, כי בחצי השני שיחקו שתי ספרדיות, ברצלונה וחובנטוד בדאלונה. אם המשחקים היו מועברים ליוון, איזה סיכוי היה לספרדיות? שווה לאפס". לסטנקוביץ', אגב, היה ממילא חשבון ארוך עם הקבוצות היווניות, בגלל ההתפרעויות הקבועות של הקהל במשחקים השונים במפעלים האירופיים – מזריקת מטבעות ומצתים ועד להשלכת אבנים ומוטות ברזל לעבר הכדורסלנים והשופטים האורחים.
אז הבקשה לא התקבלה, והכדורסל היווני נחת במלוא עוצמתו על ישראל. אנשי אולימפיאקוס החליטו כי ביקור בכותל לפני הדרבי בת"א לא יכול להזיק, שמרו על היציאה בסוד, אבל ראשי פאו גילו על כך והקדימו אותם. זה היה פריביו לאירוע נוסף שהתרחש לפני המשחק, כשאוהדים משני הצדדים נפגשו בסיור בבית לחם. זה התחיל בחילופי קללות, התפתח ליריקות וגם לקטטה אמיתית, כולל זריקת אבנים.
התקרית הזו הגבירה עוד יותר את ההיערכות של כוחות האבטחה, ובמרחב איילון במשטרה עבדו בשיתוף פעולה עם המשטרה היוונית, כולל פגישת עבודה באתונה. יותר מאלף שוטרים איבטחו את יד אליהו, ובין האוהדים הופצו כרוזים ביוונית, שצורפו לכרטיסים שנמכרו, כשבין היתר נכתב בהם כי חל איסור חמור על הכנסת חפצים כמו מטבעות, מצתים ועטים להיכל. ראשי ומנהלי שתי הקבוצות הודיעו ליוצאים כי המשטרה תנקוט נגדם ביד קשה אם לא ישמרו על סדר ומשמעת. רובם הגיעו באוניות לנמל חיפה ומשם יצאו באוטובוסים למשחקים.
אחד האוהדים היה שר הספורט היווני יורגוס לניס, שביקורו כמעט גרם לתקרית דיפלומטית. לניס לא היה מרוצה ממקום הישיבה שהוקצה לו, שלא היה בין האח"מים, וביקש לעזוב את ההיכל בהפגנתיות ולחזור מיידית. רק בהתערבותם של מפקד משטרת מחוז ת"א דאז, ניצב גבי לסט, שר החינוך מיכה גולדמן ונצ"מ יורם רוזמן, מפקד מרחב אילון, הוא השתכנע להישאר – לא לפני שהבטיח להתלונן בצינורות המקובלים.
שמעון מזרחי סיפר: "הקצינו ליוונים 14 מקומות מהטובים בהיכל. איני יודע איך הם חילקו את הכרטיסים לאנשיהם". העיתונאים היוונים שהגיעו אז למשחק טענו כי השר והסגנו היו שקועים במאבק כוחות, והיו משוכנעים כי לסגן היה חלק בדבר.
וכמו שאומרים – והיה גם כדורסל. אולימפיאקוס ניצחה בדרבי הסוער 77:72, כשאוהדיה פשוט יצאו מגדרם – ולמען האמת, גם החלו מוקדם מדי בחגיגות. בדאלונה, שהגיעה לפיינל-פור כאנדרדוג המובהק מבין ארבע הקבוצות, עברה בקלות את ברצלונה עם 79:65, ובגמר הצמוד ניצחה את אולימפיאקוס 57:59 והוכתרה בפעם הראשונה והיחידה בתולדותיה כאלופת אירופה.
(הזכייה ההיסטורית של בדאלונה בגביע אירופה)
הדמעות היווניות שטפו את ההיכל. למזלם של המארגנים, הטעות הקשה של המזכירות עברה בשלום: הם שכחו להפעיל את השעון בשניות הסיום הקריטיות, ואחרי החטאה מהעונשין, הכדור חזר לאולימפיאקוס שהחזיקה בו כמעט שמונה שניות, יותר מפי 3 מהזמן החוקי – אבל לא הצליחה לקלוע.
תוצאת הסיום: אליפות היסטורית לחובנטוד, אלפי יוונים בישראל, 500 מושבים הרוסים ביד אליהו ונזקים גם בחדרי השירותים, במעברים וכמעט בכל פינה בהיכל. אלו היו ימים מיוחדים בארץ הקודש.
