הפעם האחרונה שנזכרתי במראדונה השחקן הייתה לא מזמן, אחרי ה-2:8 של באיירן מינכן על ברצלונה בליגת האלופות. אותו אירוע דריסה שבו נראה לאו מסי כמי שמבקש רק דבר אחד - לברוח מאיזור האסון. למראדונה זה לא היה קורה.
דייגו מראדונה הלך לעולמו, סיקור נרחב
חוצפנים צעירים שלא ראו את הפנומן שהלך לעולמו בשבוע שעבר (או שראו קצת ביוטיוב), קובעים בנחרצות שמסי הוא הגדול מכולם ומזכירים את השיאים האישיים ששבר. מכאן גם נולדות הצהרות אינפנטיליות בנוסח: "לא היה כמו ולא יהיה כמו". משפטים שמתאימים לתינוק שמפרסם חטיפים.
ילדים שלא יזכו לראות את מסי בפעולה, בוודאי יאמרו בעוד 20 שנה שקיליאן אמבאפה, ארלינג הולאנד או מישהו שמככב בימים אלה בארגז חול של גן ילדים כלשהו, הוא הגדול בהיסטוריה. זה מופרך, כי השוואות בין שחקנים שכיכבו בדורות שונים פשוט בלתי אפשריות. הכדורגל של אז היה משחק אחר לגמרי, ולכן גם לא רציני לטעון שמראדונה היה גדול מפרנץ פושקאש למשל, או שערן זהבי עולה על שייע גלזר. ממש לא. גלזר שיחק על אדמות טרשים אחרי שסיים משמרת כנהג באגד, לא התמודד עם אוטובוסים ברחבה, וביטויים כמו GPS הזכירו לו לכל היותר שמן מנוע.
אבל בניגוד לסגנונות ולחוקי המשחק שעברו לא מעט תהפוכות, יש אלמנטים שאינם משתנים, ולכן ניתנים בהחלט להשוואה. את הקלטת הלוהטת שבה נראה מראדונה רוקד לצלילי נעימת רקע קצבית לפני משחק של נאפולי מול באיירן מינכן בגביע אופ"א, כולם כבר מכירים. כשרואים את המיכאיל ברישניקוב של הכדורגל, ונזכרים בהבעת פניו החתומה של מסי (הלחוץ או האדיש), קשה לדעת אם לצחוק או לבכות. שניהם מגה-סטארים וגאוני כדורגל, זה ברור, אבל בשלושה אלמנטים אין באמת מה להשוות: חדוות משחק, ווינריות ומנהיגות.
למראדונה השחקן הייתה כל החבילה בשלמותה. וירטואוזיות וכריזמה, שבזכותן הפך המאסטרו את ארגנטינה הבינונית לאלופת עולם, ואת נאפולי לאלופת איטליה פעמיים ולמחזיקת גביע אופ"א. למסי זה לא היה קורה. למה? כי אם הגאון מס' 10 של ברצלונה היה רואה את הקבוצה שראשי נאפולי בנו סביבו, הוא לא היה חותם שם בכלל. מראדונה האמין קודם כל בעצמו, ולכן כולם לא רק העריכו אותו, אלא גם נסחפו אחריו בעיניים עצומות.
מסע ה"הלוויה" של 1990
עד כמה נסחפו? ביומיים שאחרי מותו הוזכר הסיפור המפורסם מחגיגות האליפות הראשונה עם מראדונה ב-1987, כשאוהדי נאפולי תלו כרזה ענקית על קיר בית הקברות בעיר, ועליה נכתב: "אתם לא יודעים מה הפסדתם".
אבל היה עוד סיפור מקאברי ואמיתי לגמרי, מהתקופה בה מראדונה סיים את המחצית הראשונה של חייו והשלים שם תואר שני, ב-29 באפריל 1990. משחק ההכתרה נערך באצטדיון סן-פאולו, המארחים ניצחו את לאציו 0:1, והבטיחו את הזכייה באליפות על חשבון מילאן העשירה והשנואה.
ברובע פורצ'לה בעיר, שנחשב ל"מפקדה הכללית" של המאפיה המקומית, הקימו התושבים שנחשבו לידידיו הקרובים מצבה "לזכרו" של נשיא מילאן, סילביו ברלוסקוני יבדל"א. לידה הוצב שלט: "אסור להשליך כסף, רק פרחים". מאות אוהדים עמדו בתור כדי להניח פרח על ה"קבר", ועל הבתים מסביב נתלו "מודעות אבל" שבהן נכתב: "משפחת נאפולי מודיעה בצער שאחרי מרדף בן 33 ימים, אנחנו נפרדים מאנשי מילאן שהלכו לעולמם מדום לב. מסע ההלוויה ייצא ביום ראשון מאצטדיון סן-פאולו".
ואכן, מיד לאחר הניצחון על לאציו יצאה התהלוכה מהאצטדיון. מאות אוהדים "מיררו בבכי" ושרו לסירוגין, כשהם נושאים ארון עטוף בדגל אדום-שחור, צבעי מילאן כמובן. מראדונה מת גם על זה.
