שמעתם כבר הרבה סיפורים על ההיסטוריה של מכבי ת"א וצסק"א מוסקבה, אבל סיפור כזה עוד לא שמעתם, באחריות. רגע אחרי ההפסד המתסכל של הצהובים במוסקבה ביום חמישי, הגיע הזמן להיזכר במשחק הראשון שקיימו בבירת רוסיה. וזה היה חתיכת מסע.
לכתבות נוספות של רפאל נאה
לשמעון מזרחי לא היה קל לוותר על הטיסה למוסקבה בשבוע שעבר, אבל הוא קיבל את ההחלטה בגלל החשש מקורונה והימצאותו בקבוצת סיכון. ועדיין, עצם המשחק החזיר אותו 31 שנה לאחור, למפגש הראשון על אדמת מוסקבה בין שניים ממועדוני הצמרת האירופיים.
הקבוצות, כמובן, נפגשו עוד לפני כן, כשבראש ובראשונה נוטים לזכור את הניצחון ההיסטורי של מכבי 12 שנים לפני כן בעיירה הבלגית הקטנה וירטון, ההישג של רלף קליין מול אלכסנדר גומלסקי, המאמן היהודי הכל-יכול של בריה"מ לאורך שנים.
בתור מי שנכח בשני המשחקים, אני חייב לומר שעם כל הכבוד לווירטון ולהצהרת טל ברודי "אנחנו במפה ונשארים במפה", הרי שזה היה דבר יוצא דופן ופורץ גבולות לשחק ב-1989 במוסקבה, שהייתה סגורה ומסוגרת עבור ספורטאים מישראל בעקבות ניתוק היחסים ב-1967, ובטח לנצח שם, 92:97!
לא רק בריה"מ – כל גרורותיה הקומוניסטיות, פרט לרומניה, ראו בישראל אויב מסוכן, בגלל יחסיהם המיוחדים של הסובייטים עם מדינות ערב. בהחלט לא היה קל לנציגי ישראל בישיבות של התאחדויות ואיגודים בינלאומיים, כאשר תמיד היה בלוק של מדינות אנטי־ישראליות אותו הובילו נציגי בריה"מ, בנימוק שישראל לא שייכת לאירופה אלא לאסיה. אבל וויליאם ג'ונס האנגלי, מזכ"ל פיב"א באותן שנים, ניסה לשמור על נייטרליות, והיה לו חלק גדול בכך שמכבי ת"א נחתה לראשונה במוסקבה וצסק"א בת"א.
היו"ר מזרחי נזכר: "ביום שישי מושלג אחד וויליאם ג'ונס כינס בביתו במינכן כמה מחברי ההתאחדות הבינלאומית, ביחד עם נציגי צסק"א ומכבי ת"א. עד אז התקיימו משחקי גביעי אירופה בין נציגות שתי המדינות בבלגיה, הרבה בגלל השפעתו דאז של יהודי־בלגי חביב, חבר בכמה ועדות של פיב"א, שלקח על עצמו לארגן את המשחקים. אבל ג'ונס היה איתן בדעתו כי הגיע הזמן שכל אחת משתי הקבוצות האלה תארח את יריבתה במתקנה הביתי. לא הבנתי מה יותר הטריד אותם, לבקר בישראל או לארח אותנו, אבל בביקורי הראשון ובאלה הבאים הבנתי זאת יותר טוב בגלל 'בעיית היהודים'. הממשל רצה למנוע כל קשר בין הקבוצה שהגיעה ממדינה ציונית, לבין למי שנקראו ונחשבו מסורבי עלייה והפכו לאזרחים נטולי זכויות. כבר ביציאה מהטרמינל הבנו מה היה הפחד של הרוסים, כשפגשנו קבוצה גדולה של יהודים שהגיעו מבוכרה, אחד מהם היה אחיו של אוהד שרוף שלנו, שהתגורר באיטליה, דוד רחמינוב. שני האחים לא נפגשו הרבה שנים.
"יום, יום וחצי לפני היציאה למוסקבה, כשהדרכונים שלנו שנשלחו לשגרירות הסובייטית בווינה לצורך הנפקת אשרות הכניסה לא חזרו, ג'ונס הפעיל לחץ בלתי רגיל עד שהעניין טופל. איתנו נסעו שלושה קציני צה"ל במיל' מאוהדי הקבוצה, בראשותו של תא"ל רן פקר ז"ל, אחד מבכירי טייסי חיל האוויר בעבר. המארחים ידעו ואישרו את בואם של הקצינים, אבל כשנחתנו במוסקבה, הם הופרדו מהקבוצה ונלקחו למלון אחר, מרוחק מזה שלנו. בלילה הם הגיעו בחשאי למלון בו התארחה הקבוצה ושיכנו אותם בחדרים שלנו".
מהצד של העיתונאים, היינו במתח עד הרגע האחרון בגלל עניין הוויזות. צסק"א והשלטונות לא אישרו את כניסתנו, ורק סמוך לדקה ה-90 כאשר הגיע איתות כי איזה מאכער (ששילמנו לו המון כסף) יסדיר לנו אשרות, ולשם כך עלינו לנחות בדרך למוסקבה בווינה. היה מדובר בוויזות תיירים, שאינן מאפשרות עבודה וסיקור, אבל סוף טוב הכל טוב, נחתנו במוסקבה יום אחרי הקבוצה, ובדומה לכדורסלנים עוכבנו כמה שעות עד שניתן ההיתר לצאת החוצה. אחרי יום תלאות נתקלנו במלון בבעיה הרגילה בה נתקל כל תייר שהגיע אז למוסקבה: אין קווי טלפון בינלאומיים על מנת לדבר עם מדינה אחרת. בקבלה של המלון נאמר גם לתיירים אחרים כי ייקח כמה ימים לקבל קו, ואולי בכלל לא. לצלם יוסי רוט ולי היה מזל והשגנו בדרך לא דרך קשר לארץ. כמה מעמיתנו לא הצליחו לעשות זאת.
אבל זה כלום לעומת מה שעבר על שמעון: "בבוקר המשחק נפגשנו אני ומוני פנאן ז"ל בחדר עם נציג ישראל הבלתי רשמי שהתגורר גם הוא באותו מלון. ישבנו כמה דקות והוא עזב. פתאום נקישות על דלת החדר. פתחנו ובכניסה עמדה אישה, מאלה שאפשר היה למצוא בכל קומה בבתי המלון בעיר. למראית עין היא נראתה כעובדת ניקיון, אבל הן היו 'מטעם'. היא נטלה כורסה שהייתה בחדר, הלכה וכעבור שעה שבה והחזירה אותה. הבנתי שיש כאן תרגיל, וכשבדקתי את הכורסה התברר כי בתוכה הוחבא מכשיר הקלטה. כל צעד שלנו במוסקבה לווה ע"י סוכנים חשאיים, כך גם במועדון היהודי, שם פגשנו שורה של מסורבי עלייה. המלווים האיצו בנו לקצר את הביקור, אבל היהודים המקומיים היו מתוחכמים והגיעו לכל מקום".
ואכן, היהודים הגיעו בהמוניהם למשחק אחרי שהשיגו ללא בעיות כרטיסי כניסה, והניפו דגלי ישראל מאולתרים אותם הכינו בעצמם. הסירובניקים היו גם אלה שיזמו למחרת המשחק מפגש עם הקבוצה. המאמן אז היה צביקה שרף, שנזכר: "כשנחתנו במוסקבה, אמרתי לעצמי שעוד שעה נהיה במלון, אבל הגעת המטען והניירת הביורוקרטית לקחו שלוש שעות וכל התכנון שלנו לאותו יום השתבש. ואח"כ המשך הבירוקרטיה במלון עד שכל אחד קיבל את פתק הכניסה לחדר, אותו היה חייב להפקיד בידי הנשים שישבו בקומה ועקבו אחרי הנעשה. אבל הניצחון שהפך להיסטורי היה שווה הכל".
היום, לא בתקופת הקורונה (או בתקופות בהן רוסיה כועסת על ישראל) אין בעיה להמריא ולנחות. אבל אז? וואו, כל פעולה בשלב הכניסה הייתה שבעת מדורי גיהנום.
