לאוהדי מכבי יפו יש יחסים מיוחדים עם אלוהים. יחסים שמתחילים אי שם, בימי אברמיקו בכר, הרב המיתולוגי של הקבוצה, שהוציא תחת ידיו את הפסיקה ש"מכבי יפו דוחה שבת", ממשיכים בקביעה "אלוהים בולגרי" השגורה במחנה המקומי, ושיאם בתפילות הקורעות את הרקיע ערב המפגש המכריע עם הפועל אום אל פאחם. "אנא ממך בורא עולם הושיע נא. אנא ממך שנחזור שמחים ומאושרים", קרא האוהד רמי גרסיה. "אלי עזור לנו. תן לנו לעלות לליגה הלאומית. אנא ממך, אני מתחנן. אני כורע על ברכי", התחנן האוהד שמואל יוחנן.
רק שאתמול, במושבה שבפתח תקווה, אצטדיון שהוסב לסיר לחץ, ובתוכו מתבשלים כ-3,000 אוהדים מאום אל פאחם ועוד 3,000 מהצד היפואי - נדמה לרגע שאף אחד מהיפואים לא שמר כיסא לאלוהים הבולגרי. או ששמרו והוא מתעכב. מטפל בממשלת השינוי וכאלה.
כי עכשיו הדקה ה-14 ופאחם, שבאה לפה מצוידת באללה משלה, כדי לשמור את המקום שלה בלאומית, פותחת עם כדור למשקוף ולמטה. ואז שש דקות אחר כך, היא גם כובשת, והפאחמים שביציע ממול גועשים. וזה, אם לתמצת, הרגע שיכריע את הערב. ואת התקוות היפואיות לחזור אל הבמה הראשית.
בדרך לפה אום אל פאחם עברה ימים שלא מעלים לסטורי, אתם יודעים, המתקפות מצד איל ברקוביץ' ויתר שומרי הכשרות אחרי השער ההוא לכפר קאסם. אל זה אפשר להוסיף לחץ לא מבוטל מבית, מצד האוהדים שלה. ובאמת, כשאני פוגש לפני המשחק את ג'ברין ואליד, אוהד אום אל פאחם, הוא מגלה שהאופציה היא ניצחון בלבד. הינה, הלילה הוא חלם על 0:2 לקבוצה שלו. שום הפסד לא היה שם. "זה יהיה אסון", הזהיר מאפשרות אחרת. "לעיר כמו אום אל פאחם, שנושמת רק כדורגל, יהיה קשה להתאושש מזה".
מהצד של יפו, מועדון עם אוהדים שקבוצות בליגת העל היו שמחים לאמץ, לא היה מי שלא פנטז. היו כאלה שבאו גם שש שעות לפני המשחק. ברחבה מחוץ לאצטדיון הפנינג, ושירת "היידה יפו", ומשה אוננה, סקורר העבר, שדופק סלפים ברמת הנועה קירל. וגם שימי ריגר פה. הוא בא לעודד את יפו, למרות שאין לו מושג בכדורגל. "עשר שנים לקח לי להבין מה זה אופסייד", הוא מבהיר.
בינתיים המשטרה שומרת נגיעה בין שני המחנות, יפו שמאלה, פאחם ימינה, ואולי טוב שככה. כי תכף, אחרי שיפו יפריחו בלונים, ואום אל פאחם ידליקו אבוקות, הקרב על הדשא יתלהט, והיציעים ישירו אחד לשני בהתרסה. ומפה לשם, אחרי הגול ההוא, אום אל פאחם של מוטי איווניר בעיקר תבזבז זמן. עד שליפו יגמר הזמן. והתקוות. והנשימה. ויישארו רק זיכרונות מהמסע הכמעט-כמעט מופלא של העונה הנוכחית, ומיפו של פעם, זו ששיחקה 32 שנה בליגה הראשונה.
בדרך למשחק במושבה האוהד הוותיק טל כהן, עבר בבית הקודם של יפו, אצטדיון גאון, כלומר במה שנשאר ממנו - חול ופלאשבקים מפעם. כנראה כדי להזכיר מאיפה באנו. "עצרתי, נגעתי בחול, התרגשתי עד דמעות. עלה לי הכל. אם תשאל אותי על מה אני חולם בלילות, זה יפו", הוא מגלה.
החלומות בלבן יצטרכו לאסוף את עצמם ולצאת אל מסע של שנה נוספת. לא לדאוג, אוהדי יפו רגילים ליפול ולקום. והם לא כאלה שמוותרים. בסוף, אחרי עלות השחר ורדת מפחי הנפש, מחכה הליגה המובטחת.
