כשראיתי את המשחק בין נבחרת ישראל לסקוטלנד האמנתי. באמת שחשבתי שננצח. שיחקנו יותר טוב מהם, אבל הפסדנו בגלל חוסר ריכוז ובעיטה לא מספיק טובה של השחקן הישראלי הגדול ביותר בדור הנוכחי. ההפסד האכזרי ביותר שיכל להיות, במיוחד לאחר משחק שבו שרדנו 120 דקות נגד נבחרת טובה. אבל אתם יודעים מה? אנחנו גם ניצחנו.
דיברתי עם הרבה מאוד אנשים במהלך המשחק שהאמינו כמוני. הם שמחו במצבים, קיוו, התפללו, בכו בסיום (גם אני לא הייתי רחוק מכך אם להודות על האמת). סוף סוף חזר לנו הצבע לפנים וחזרה האמונה בנבחרת. הרווחנו שחקנים צעירים, שגם בהופעות הראשונות שלהם בנבחרת הראו יכולות. מוחמד אבו פאני, שהכניס לחץ למשחק ההתקפה וגם עצר מצבים טובים של הסקוטים.
שון וייסמן שהיה קרוב מאוד לנצח את המשחק 5 דקות לסיום. מנור סולומון שהראה לנו שוב מה יש לו ברגליים, ואני באמת מקווה שהוא יעבור לקבוצה טובה באירופה וימשיך לעשות לנו כבוד. עילאי אלמקייס שלא שיחק יותר מדי, אבל גם הוא הכניס לחץ על ההגנה הסקוטית.
אלי דסה שכבר לא כל כך צעיר (27) אבל הציל לנו את המשחק והשאיר את התקווה עד הפנדלים. ההגנה הכה מושמצת שלנו נתנה משחק מדהים וכמעט חף מטעויות. הקריבו הכל, ניסו ופשוט נתנו את משחק חייהם.
יש כל כך הרבה סיבות להיות אופטימיים. נכון, לא עלינו, אבל העתיד, כפי שנראה עכשיו, יכול להיות ורוד.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
