ישנם סיפורים במדור שאני מתרגש כשאני נזכר בהם, ישנם כאלה שהנוסטלגיה מציפה אותי בזכותם – וישנם אחרים שאני חוזר אליהם ומעוררים בי גלי צחוק בזמן שאני יושב וכותב. אחד כזה הוא הסיפור של השבוע, על הימים של הספורט הרומני כשהמדינה הייתה חלק מגוש המזרח. כמובן שהמצב שאתאר לא היה נעים במיוחד, וקשה להבין איך הרומנים הסתדרו כך – אבל אלו היו פני הדברים.
למשל, ב-17 באוקטובר 1981 סטיאווה בוקרשט הגיעה לארץ למשחק מול מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. במקרה הזה, כמו גם אחרים, הרומנים ניצלו את הלארג'יות הישראלית. ראשי סטיאווה הודיעו מראש כי אין להם איך לשלם את מס הנמל שכל נוסע נדרש אז לשלם ביציאה מהארץ – 10 דולר לאיש ובסך הכל 140 ל-14 חברי המשלחת. כי במכבי לא עשו מזה עניין והשיבו לרומנים: "אל דאגה, אתם אורחים שלנו ואנחנו נישא בהוצאות".
ספורטאים, מאמנים, שופטים ופעילים ברומניה, שסבלה קשות בתקופת הקומוניזם ממחסור באוכל ובמטבע זר לקניית חומרי גלם, שמרו על קשר עם יוצאי רומניה בישראל שעלו בשנות החמישים, או עם משפחותיהם.
כשהיו מגיעים לישראל, אחד המקומות הראשונים בהם רצו לבקר היה שוק הכרמל: הם לא האמינו למראה עיניהם כשראו את שאריות הבשר והעופות באטליזים מושלכות לחביות ענק, כאשר אנשים שלא שפר עליהם מזלם הגיעו בהמוניהם כדי לקבל אותן בחינם.
"אם היינו יכולים לקחת את כל זה איתנו, מאות אנשים ברומניה היו נהנים", הם אמרו בהתפעלות. מספר אנשי משרוקית רומנים ששפטו משחקי כדורסל וכדוריד בארץ מצאו להם פטנט - איך לחזור לארצם עם כמה בקבוקי אלכוהול חינם אין כסף.
אחרי שהזמינו בשירות החדרים במלון בקבוק משקה חריף, ולא דווקא יין, ביקשו שישאירו אותו סגור. כך הם לקחו אותו איתם חזרה לרומניה. התרגיל התגלה מהר מאוד ע"י הקבוצות המארחות, שהודיעו לבתי המלון כי הזמנות מסוג הזה יהיו על חשבון האורח. זה היה מספיק כדי להפסיק את המנהג.
אחד מאלה שהיה מחובר מאוד לאנשי הספורט במולדתו, היה מאמן הכדורסל אריה דוידסקו ז"ל. שופטים ששובצו לשפוט במשחקי גביעי אירופה בארץ דאגו לדווח על כך לפני בואם ל"אאיצה", כפי שנהגו לכנותו. בעת ביקורם בארץ ניצלו את ידידותו של המאמן (שהיה במשך תקופה עוזרו של רלף קליין ז"ל בשנותיה הגדולות של מכבי ת"א), וביקשו סכום כסף בדולרים כהלוואה אותה יחזירו. הם תמיד הבטיחו לו שכשיגיע עם הקבוצה לגומלין ברומניה, לרוב כעבור שבוע, הוא יקבל את הכסף חזרה, וכשהגיע לגומלין האיש שהיה אמור לשלם לו נעלם.
דוידסקו, כמו שורה של אנשי ספורט ישראלים, הבין כי שם את כספו על קרן הצבי – אבל הלווים למיניהם לא היו הבעיה היחידה. בביקורים ברומניה שמאחורי מסך הברזל היה צריך להיזהר כמו מאש מחלפנים שהציעו בלובי המלון, או ברחוב הראשי, שערים של פי 10 על מטבע זר. אנשים פנו אליך ללא הרף עם מילת המפתח Change. ראשי משלחות של קבוצות או נבחרות הזהירו לרוב את הספורטאים שלא להחליף כסף אצל חלפנים, אבל רבים לא עמדו בפיתוי – נתנו דולרים או מארקים, ובתמורה קיבלו חבילות ליים. רק מה? רק השטר הראשון היה של ליי נוצץ וחדש, אבל הבאים אחריו היו גזרי עיתונים... החבילות היו עשויות במקצועיות ונראו כאילו הוצאו מכספות הבנקים. הישראלים שחשו עצמם מרומים יכלו לצעוק ללאמפות, כי החלפן נעלם כאילו האדמה בלעה אותו...
אלו היו שנים של צנע ברומניה, כך שגם מי שהחליף כסף בשער הגבוה, לרוב תיירים תמימים, מצא את עצמו כמעט בלי מה לקנות בחנויות הריקות בערים הגדולות. הרודן ניקולאי צ'אושסקו לקח לעם את הכל, וחיילים ושוטרים בביקורת הגבולות לא התביישו לדרוש חפיסות סיגריות אמריקאיות, שוקולדים וגרבי ניילון לנשים, בתמורה לחתימת כניסה בדרכון. ב-25.12.89 הרודן ואשתו הוצאו להורג והמשטר הקומוניסטי הוסר. רומניה, שהצטרפה עם השנים לאיחוד האירופי, התאוששה בדרכה.
