צפו במפגש ובראיון המשותף
(צילום ועריכה: עוז מועלם )
השבוע האחרון היה אמוציונלי במיוחד עבור הקלע דורון שזירי והשחיין זיו בטר. המדינה ציינה 20 שנה לנסיגה מלבנון, אותו מקום שקשר את גורלם יחד לעד. זהו סיפור גבורה של שני לוחמים ששילמו מחיר כבד בגופם בהגנה על המדינה – אבל צמחו והתעלו מתוך הקושי והפכו לספורטאים מצטיינים שעשו כבוד גדול למדינה.
אוגוסט 1987. באותם ימים צה"ל החזיק ברצועת הביטחון בדרום לבנון, ובמהלך פעילות מבצעית התרחש האירוע שהפך את חייהם. שזירי דרך על מוקש סמוך למוצב הבופור, ובעקבות חומרת הפציעה נקטע חלק מרגלו. בטר ניסה לחלץ אותו, אך עלה גם הוא על מוקש ואיבד את מאור עיניו. כשהיו על המסוק בדרך לבית החולים רמב"ם הם לא ידעו שיהפכו לחברי אמת ויעברו מסלול משותף, כל אחד בענף שלו.
לרגל יום השנה לנסיגה ערכנו ביניהם מפגש מרגש בו סיפרו על הזיכרונות מלבנון והשמחה שמצאו בספורט.
מעבר לגבול
שזירי (53), שגדל במושב נגה בחבל לכיש, שירת בפלוגת עורב של חטיבת גולני ובמהלך השירות סיים קורס צלפים בהצטיינות. על אותו יום הוא מספר: "תפסנו קו בבופור ויום אחד יצאנו לפתיחת ציר. ההוראה הייתה קצת שונה: לרדת מהכביש ולחפש תיילים של מטענים. נכנסנו לשדה מוקשים ישן שלא היה מסומן, אחרי שאמרו לנו שהכל נקי. שמענו בום גדול. חבר עלה ראשון על מוקש ועשינו תרגולת של מטען. חילצנו אותו ובדרך חזרה לכביש דרכתי על מוקש. הגיע צוות ממוצב דלעת עם הסמ"פ שלנו ונכנס לחלץ אותנו".
אותו סמ"פ היה בטר (55), יליד להבות הבשן, ששירת בפלוגת הנ"ט של גולני. הוא משחזר: "תוך כדי כניסתי לשדה עם כוח נוסף ורופא הופעל לידי מוקש נוסף. נפגעתי בעיניים בעיקר, וגם קצת מרסיסים והדף, ובאותו רגע איבדתי את הראייה לחלוטין. הייתי בהכרה מלאה, ולכן אני זוכר היטב את האירוע. המשכתי לנהל אותו עד לפינוי הפצועים, כולל עצמי".
איך הרגשתם ביום הנסיגה מלבנון?
בטר: "זה היה מאוד מפתיע, צה"ל עשה את זה בן־לילה. זה היה סוג של נשימה לרווחה בתור מי שמכיר את המקום ויודע שהחיילים שם עבדו מאוד קשה. נראה שהמהלך עשה את שלו, כי מאז הגבול שקט יחסית".
שזירי: "עלו לי הרבה זיכרונות באותו היום, ומישהו גם כתב אז את הסיפור של האירוע, והיה מעניין לראות איך חוו את זה אחרים ומספרים על המקרה. ביום־יום אני לא מתעסק עם זה".
לזרום עם החיים
הספורט היה חלק גדול מהשיקום של שזירי ובטר, שבמהרה גם הפכו למצטיינים בתחומם. לשזירי עוד היה עבר בענף שלו, כאשר הצטרף בכיתה ט' לגדנ"ע קליעה במסגרת צה"ל.
מתי החלטתם להתקדם עם הספורט?
בטר: "כבר בשטח ראיתי את החיוך של דורון, שאומר שצריך להמשיך מכאן, וככה גם אני הרגשתי בפציעה. האופטימיות הובילה לשיקום שהוא יותר בזרימה עם החיים. כאשר מאבדים את הראייה, סוגי הספורט שאפשר לעסוק בהם מוגבלים, אבל היה לי חשוב לעסוק בענף בו אוכל להתנהל בעצמי. הגעתי מהר מאוד לשחייה, והצטרפתי יותר מאוחר לנבחרת. כשהגעתי לבית הלוחם בת"א זה היה סוג של חתונה קתולית".
שזירי: "החיבור שלי לקליעה התחיל בגיל צעיר, וכשהגעתי לבית הלוחם בת"א גיליתי שיש מטווח והתחלתי לעשות את מה שאני הכי אוהב בעולם".
מה היה הרגע המרגש ביותר בקריירה שלכם?
בטר: "המשחקים הפראלימפיים בברצלונה היו השיא, כשזכיתי בארבע מדליות. כשאתה עומד על הפודיום ודגל ישראל מאחוריך, זה מרגש ברמות. זה היה אירוע מכונן עבורי".
שזירי: "באטלנטה קבעתי שני שיאים אישיים – שזה די נדיר – וזכיתי בשתי מדליות כסף, הרבה בזכות המאמן גיא סטריק שהקפיץ אותי בעשר רמות. הזכייה בזהב באליפות העולם הביאה לי סיפוק עצמי מקצועי".
מה המסר שחשוב לכם להעביר?
בטר: "הספורט מהווה חלק נכבד מהשיקום, ואנחנו לקחנו אותו לצד המקצועי, אבל אפשר לבחור גם בענפים שאינם במשחקים הפראלימפיים. כל צעיר נכה צריך לעסוק בספורט".
שזירי: "דבר ראשון שכל אחד צריך זו אופטימיות – בטח נכים. זה גורם לך לעשות דברים נכון וטוב יותר. נכה נתפס בציבור כמו שהוא מציג את עצמו, וזה הרבה בראש. צריך לחיות את הרגע ולעשות את הכי טוב שאתה יכול, גם אם זה לא מצליח".
