כל משחקי הכדורגל וענפי הספורט האחרים הוקפאו באוקראינה מאז הפלישה הרוסית ועד הודעה חדשה. השחקנים הזרים נמלטו מהמדינה. חלק מהספורטאים המקומיים התגייסו, אחרים תופסים מחסה מפני ההתקפות הרוסיות הברבריות. ומה עם האוהדים?
כשעמדתי לפני שבועיים בגבול בין אוקראינה לפולין זה היה מחזה מדהים, סוריאליסטי ושובר לב. מצד אחד עשרות אלפי נשים וילדים יצאו מאוקראינה. מהצד השני התאספו גברים אוקראינים שמתגוררים מחוץ למדינה, ונסעו בכיוון השני לתוך אזורי הקרבות. מכוניות רבות שהגיעו למעבר הגבול היו עמוסות באוהדי כדורגל, לבושים בחולצות המועדון שלהם, בצעיפים או בכובעי צמר.
כעת מתברר שמדובר בהתארגנות בממדים מדהימים: רבים מחברי האולטראס והחוליגנים של קבוצות הכדורגל באוקראינה - ומדובר באחד הגרעינים הקשים ביותר של האולטראס בכדורגל העולמי בכל מה שקשור בבריונות, אלימות וסממני ימין קיצוני - שמו בצד את כל היריבויות שלהם והחליטו לשלב ידיים כדי להתארגן ולהתנדב ללחימה על הבית. אין ימין, אין שמאל. אין אצטדיונים. מי שרוצה לפגוש את האולטראס האוקראינים צריך ללכת לקווים הראשונים של המערכה נגד הרוסים.
לפי ההוראה של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, לגברים בני 18 עד 60 אסור לעזוב את המדינה, אבל הם לא מוכרחים להתגייס. האולטראס לא רק שהתנדבו באחוזים גבוהים במיוחד, ולא רק שלפי הדיווחים הם חלק ממעוזי התנגדות לפלישה, אלא שהרשת המאורגנת היטב שלהם הצליחה להחזיר ולגייס אלפי אוקראינים החיים בחו"ל.
אויב משותף
"בזמנים קשים כאלו, כל האוקראינים צריכים להתאחד סביב הרעיון של הגנה על עצמאות המדינה שלנו ועל החופש שלה", הודיע "מועדון הגברים הלבנים", אוהדי האולטראס הגזענים והלאומנים של דינמו קייב, המשתייכים לימין הקיצוני.
ההודעה הזאת הופצה מספר ימים לפני הפלישה. אחרי ש"המבצע המיוחד" של רוסיה החל להתגלגל, הקבוצה הזו פירסמה וידיאו אחרי וידיאו אחרי וידיאו. כולם הראו את חבריה לוחמים בקווים הקדמיים נגד הכוחות הרוסיים. כולם קראו לכל אוהדי האולטראס והחוליגנים במדינה להתאחד ולבוא להוציא אגרסיות בקו הקדמי, נגד האויב האכזר, להגן על מדינת האם מטרור הכיבוש הרוסי.
ההתנדבות בשורות העם האוקראיני יוצאת מן הכלל. מאות אלפי אזרחים, כולל ספורטאים מקצוענים, מצטרפים להגנה על המולדת. לאלפי החוליגנים שביניהם, אוהדי כדורגל שרופים ואנשים אלימים שבימים שבשגרה אמורים להיות מוקצים מחמת מיאוס, יש כאן יתרון ברור: הם יודעים ומוכנים להילחם (אולי אפילו ששים אלי קרב), אין להם בעיה להשתמש באלימות כדי לפתור בעיות, והם גם מנוסים בהפעלת כלי נשק מסוימים כמו בקבוקי תבערה. כך הם נהגו לפני שמונה שנים, כשהתנדבו להילחם בבדלנים רוסים במזרח המדינה, אבל כעת הם מתבקשים להגן על בירת המדינה ועריה החשובות נגד כוחות רוסיים מסודרים. ומדובר בכמויות הרבה יותר גדולות של מתנדבים.
ההתנדבות ורוח הקרב הפכו לא רק לדרך שבה מועדוני האוהדים מגדירים את עצמם, אלא לשיתופי פעולה בלתי אפשריים. כך, למשל, פוסטים ברשתות החברתיות מתעדים אוהדים אולטרה-ימניים של "מועדון הגברים הלבנים" ואחרים לוחמים כתף אל כתף עם אוהדי "ארסנל קייב", שנחשבים למועדון האולטראס הפומבי היחיד במדינה שמשתייך לשמאל הקיצוני.
צריך להבין, לאור רמות השנאה והאלימות בין המועדונים הללו בימים כתיקונם, מדובר בביאת המשיח. "אין לנו שום פילוגים בין דעות פוליטיות או יריבויות ספורטיביות", אמר אולג, חבר אחד מארגוני האולטראס, בראיון לעיתון אוקראיני. "לכולנו ברור שיש פה אויב משותף שצריך להילחם בו. כשנהרוג את החיילים של פוטין, נוכל לחזור לחיי השגרה שלנו, לכדורגל בסופי שבוע, ואז נוכל לחזור ולהרוג אחד את השני". יותר מכך, בעוד אוהדים עם ניסיון בלחימה ובשימוש בנשק נשלחים לחזית במריופול, אחרים מתכוננים ללחימה בקייב, לבוב וערים נוספות באוקראינה. האוהדים הללו מנצלים את העובדה שאין עדיין קרבות במקום מגוריהם כדי להפעיל עוד רשתות, בעיקר בטלגרם, כדי לנסות ולשכנע אולטראס וחוליגנים מכל העולם לבוא ולהצטרף ללחימה האוקראינית.
לא ברור עדיין אם אוהדים זרים אכן הצטרפו ללחימה, אבל לפי התמונות והפוסטים ברשתות החברתיות כבר ברור שמועדוני האולטראס האוקראיניים טובעים בתרומות שנשלחות להם מחבריהם ברחבי העולם: מאוכל בסיסי לתושבים עד קסדות מדוגמות עבור המתנדבים. אוהדים ברחבי אירופה גם מקדישים שירי עידוד ונחמה נגד פוטין ובעד הפליטים, ומסייעים מאוד לפליטים האוקראינים.
המגרש הפוליטי
זה לא מקרה ראשון שבו אולטראס משתתפים במלחמות או בתהליכים פוליטיים במדינותיהם. אולטראס מצריים, למשל, היו חלק בולט בהפגנות "האביב הערבי" בכיכר תחריר ב-2011. כעבור שנתיים, אולטראס טורקיים רבים הצטרפו להפגנות שהחלו בטקסים גזי פארק שבאיסטנבול. חלק מהאוקראינים, חובה להזכיר, גם מתנדבים להילחם עם ה"אזובים" - יחידה אולטרה-ימנית של המשמר הלאומי, המחוברת לקבוצות ניאו-נאציות ברחבי אירופה. כן, יש פה סיכוי לא קטן להתחזקות של ארגונים ימניים קיצוניים. מצד שני, יש פה כאמור שיתופי פעולה נדירים, שבהם כלולים גם מועדוני אולטראס אנטי-פאשיסטיים כמו ארסנל קייב ו"הדגל השחור".
יש קבוצות אולטראס מחוץ לאוקראינה שדווקא תומכות ברוסיה של פוטין. אוהדי פרטיזן בלגרד התאחדו עם אוהדי צסק"א מוסקבה, ואילו אוהדי הכוכב האדום בלגרד חברו לאוהדי ספרטק מוסקבה. אלפי אוהדים של שתי הקבוצות הרוסיות הגיעו לפני כמה שבועות לדרבי בבלגרד ושרו במשך דקות ארוכות: "רוסיה וסרביה, אחיות לנצח".בניגוד לשאלקה הגרמנית, הכוכב האדום הסרבית החליטה לא להסיר מהחולצות שלה את שמה של הספונסרית "גזפרום", חברת האנרגיה הלאומית הרוסית. האוהדים של הקבוצה התפרסמו בסרנדת "רוסיה, רוסיה" התכופה שלהם במהלך משחקים. לפני שמונה שנים אוהדי אולטראס מסרביה התנדבו בהמוניהם כדי ללחום לצד בדלנים רוסים במזרח אוקראינה.
על כל שיתוף פעולה מעכיר ומכוער עם התוקפנות הרוסית יש את רוברט גריידי, חוליגן סקוטי נודע שעזב הכל עם תחילת הפלישה הרוסית, נסע לאוקראינה והתנדב להילחם עבורה. "אני סבא בן 61", אמר גריידי, כשהוא לבוש במדי צבא ושכפ"ץ ומחזיק בידיו רובה סער, "ואני לא מתכוון לחזור הביתה עד שאהרוג כמה שיותר חיילים של פוטין ואעזור לשחרר את אוקראינה".
ההתגייסות של האולטראס האוקראינים להילחם זה לצד זה מדהימה משתי בחינות: עומק השנאה ורמת האלימות בין מועדוני האולטראס במדינה היא מהגבוהות באירופה. קיימים ברשת סרטונים של קטטות ענק ומכות רצח בין הכנופיות השונות; האיחוד הזה, ללא שום תנאים, מלמד גם על עומק הסכנה שנשקפת לעם האוקראיני, ובעיקר מראה את הנחישות שלא תיאמן, הגאווה הלאומית, חוסר הפחד של האוהדים.
בניגוד לאולטראס אחרים, שהתגייסו וניצלו את הקשרים הענפים שלהם כדי להביא למאבקים שלהם מאות ואלפי אוהדים, האולטראס האוקראינים לא רק משתתפים בהפגנות או במחאות - הם עומדים בקו החזית וממש מסכנים את חייהם כדי להגן על המדינה שלהם.
