ימי חמישי ללא כדורסל הם לא אותו הדבר, מין תחושה מוזרה שמשהו חסר. אבל לאחרונה, אחד מימי חמישי האלה הפך בחסות הקורונה ליוצא דופן. סיפורים כאלה יכולים לקרות רק בישראל, ולא אשכח אותו לעולם.
אני יושב בבית בבוקר המי־יודע־כמה בתקופת המגפה, ולא יודע מה לעשות עם עצמי. אבא רפי תקוע בסלון, בתור אדם שמופיע בכל רשימת סיכון אפשרית להידבקות בקורונה. זו כבר תחילת עונת החיסונים, ואני מצפה בקוצר רוח לטלפון המיוחל שיוביל אותי לתחנת החיסון (אפשרות נדירה גם לצאת קצת מהבית אחרי חודשים ארוכים). והנה הגיע הצלצול שחיכיתי לו. מעברו השני של הקו נמצאת אישה אדיבה מאוד, מהסוג שלא נתקלתי בו כבר הרבה זמן בארץ, מציגה את עצמה ומזמינה אותי להתחסן. כן, מכל המקומות בעולם, הלוקיישן הוא יד־אליהו, היכל מנורה מבטחים, יגאל אלון 51 בת"א. וכאילו זה לא מספיק, בזמן שהרגשתי שאני חולם היא הוסיפה בשיא החביבות: "אתה יודע איך להגיע לשם?" לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
אני שם מהיום בו ההיכל המפורסם פתח את שעריו, ב־17.9.63, במשחק בין נבחרות ישראל ליוגוסלביה בו ראדיבוי קוראץ' זעם על השיפוט ובעט בעצבים את הכדור לתקרה. ביליתי שם מדי יום במשך עשרות שנים, אינספור שעות באימונים, משחקים, ראיונות ופגישות. אלה היו שנים בהן מכבי ת"א היתה גאה ב"קיביצערים" הקבועים שחזרו לשם בכל יום, כי המקום הפך עם השנים לבית השני שלנו – עד שיום אחד נסגרו בפנינו הדלתות באימונים. ואותי שואלים אם אני יודע איך להגיע.
"אבא, אתה לא הולך לשם לבד", הזהירה אותי בתי לימור. "אני אלווה אותך, אל תדאג". בני משפחתי שומרים עליי בתקופת הקורונה כאילו הייתי אגרטל שביר. כשחברים מתעניינים בשלומי אני מגדיר זאת כך: "אשתי סגרה אותי בכספת, ומדי פעם היא פותחת אותה לכמה דקות ומוציאה אותי לאוויר העולם". אין מה לעשות, הקורונה זו לא בדיחה, ואני חייב להיות זהיר בגילי.
הבוקר המיוחל של ה־31 בדצמבר 2020 הגיע – היום האחרון של השנה האיומה הזו – ואני כבר חסר סבלנות לסיים אותה בצורה חיובית. להיכנס שוב להיכל, מאותו שער ממנו נכנסתי לאורך כל השנים. כבר בכניסה הגיע לעברנו גיא רוזנבלט, מנהל ההיכל עם נציגות מכובדת של עובדיו. הם דאגו שלא "יצמח לי זנב" בחיסון. באותו ערב, חשוב לציין, נערך שם הקלאסיקו של הליגה הישראלית, מכבי ת"א נגד הפועל ירושלים. אבל לא דיברנו אף מילה על מה שיקרה בהיכל.
הכל נשמע ונראה לי הזוי, שבבוקר משחק אני מגיע להיכל לא בענייני כדורסל, אלא לחיסון למגפה שמשתוללת בכל העולם ושינתה את החיים של כולנו. אבל בתקופת הקורונה יש דבר שהוא לא הזוי? רק בריאות לכולם, ושבקרוב נוכל כולנו לחזור למגרשים ולאולמות וליהנות ממשחקים טובים.
