קראנקה: צריכים להמשיך להאמין, זה המפתח
(באדיבות ONE)
חמישה משחקים היו למכבי ת"א בחודש האחרון. שלושה מול קבוצות שנמצאות מתחתיה בטבלה, והצהובים הפסידו נקודות מול כל השלוש. שניים היו מול קבוצות שמסתכלות עליה מלמעלה, ובשני המקרים, דווקא באלה, מכבי ת"א הצליחה לנצח. יש שיגידו "חכמים על חזקים", התחכמות שכזו, אבל האמת היא, לפחות לפי המחזורים האחרונים, שכנראה אין אף אחד ממש חזק. למכבי ת"א זה מצוין.
גם בעונה מלאת בעיות, עם סגל שנבנה בצורה לא מאוזנת פעמיים, גם בקיץ וגם בחורף, עם מאמן מיתולוגי שעוזב באמצע, עם איבוד נקודות מול קבוצות קטנות, מצליחה מכבי ת"א להישאר קרובה. היא ניצחה את מכבי חיפה, היא גברה על הפועל באר-שבע, היא חזרה למרחק חמש נקודות בלבד מהמקום הראשון. איכשהו, באמת לא ברור איך, היא בחיים.
זה לא היה ערב מוצלח של הרבה שחקנים, משתי הקבוצות, אבל ברור שמכבי ת"א הייתה הקבוצה הטובה יותר, וגם הייתה צריכה לגמור את המשחק קודם, עוד לפני הדרמה הגדולה, שכללה פסילה מוצדקת (איתן טיבי, בנבדל, מנע מאנריק סאבוריט להרחיק) של שער שוויון בתוספת הזמן. מה הפך את מכבי ת"א לקבוצה העדיפה בערב הזה? לא התעלות של הרבה שחקנים, כבר אמרנו, וגם לא תחכום מיוחד בבניית התקפות, אבל כן איזה חיבור קבוצתי שלא היה שם תמיד. מבחינת עבודה משותפת של שחקנים, ועל זה כנראה כן צריך לומר מילה טובה לאייטור קראנקה, זה היה אחד המשחקים היותר טובים של הקבוצה לאחרונה.
שחקנים קידמו את המשחק במסירה ומיד תפסו מקום פנוי בעמדה גבוהה יותר, תנועת הכדור הייתה מהירה. גם השער עצמו, מהכנסת כדור של סאבוריט ובישול של פארפה גיאגון, היה יפה קבוצתית. שוב – דן גלזר לא הפך פתאום למנהל משחק טוב וגבי קניקובסקי לא עלה מהספסל בצורה מדהימה, אבל אם אייל גולסה או ג'ורג'ה יובאנוביץ' היו מדויקים קצת יותר, לא היינו חוזים במתח של הדקות האחרונות.
אז קבוצתית כן, ואישית פחות, אם כי החזרה למערך של שלושה בלמים הוציאה את המיטב משני שחקני הקו, אופיר דוידזאדה, שהיה מדויק במחצית הראשונה, ובעיקר אנדרה ז'ראלדש, שבגיל 31 הבקיע שער שני בקריירה (הראשון היה בליגה השלישית בפורטוגל אי שם ב-2011). עם זאת, השחקן הכי טוב של הצהובים היה ערן זהבי. שבעה מתוך שמונת השערים הקודמים של הקבוצה הובקעו על-ידי זהבי, אבל דווקא בערב בו לא הבקיע (ואף שלח כדור לקורה מול שער ריק) הוא חיבר חלקים שונים בקבוצה בצורה הטובה ביותר, בדרך בה הקבוצה הייתה זקוקה לו יותר מכל.
בבאר-שבע לא היה הרבה לא מהקבוצתי ולא מהאישי. שאפי סולימאנוב לא היה מדויק, יוג'ין אנסה התקשה לעצור כדורים. באר-שבע סיימה את המשחק ללא אף מסירת מפתח מדויקת, כלומר אף שחקן שלה לא הצליח לייצר משהו עבור שחקן אחר באמצעות מסירה. זה קרה לה רק פעם אחת נוספת העונה, בהפסד 2:1 למכבי חיפה, אי-שם בחודש ספטמבר.
החלק ההגנתי של באר-שבע ממשיך לעשות עבודה טובה, אם כי מיגל ויטור הוחלף כבר במחצית הראשונה בגלל פציעה וכולם מכירים את החשיבות שלו להגנת הקבוצה. בחלק ההתקפי הסיפור אחר. בחמשת המשחקים האחרונים יחד הבקיעה באר-שבע שלושה שערים בלבד.
ועדיין, בדיוק כמו הסיפור של מכבי ת"א, באר-שבע שם, בחיים. היא לא צמצמה את הפער ממכבי חיפה לנקודה אחת, אלא הפער בינה לבין מכבי ת"א ירד לנקודה הזו, אבל הכי חשוב – המרחק של שתיהן מהמקום הראשון הוא ארבע וחמש נקודות, לא יותר. העונה עוד ארוכה, יש פלייאוף שלם של מפגשים ישירים. העונה הזו עדיין בסימן משולש.
