אתם נכנסים לתחנת הרכבת, קונים כרטיס, מתקפים אותו, עולים על הרכבת, מתמקמים בכיסא, מניחים את תיק הגב למעלה, מחברים את המטען לתקע, שמים אוזניות כדי לחסוך מעצמכם את השיחות החושפניות, נועצים ביס בפיתה שקניתם. ואז מפנים מבט לחלון. מה אתם רואים?
קידוש הניצחון
בלילה שבין חמישי לשישי, בשחזור של הגמר של אשתקד, ניצחה דנבר את מיאמי 97:103. ניקולה יוקיץ' קלע 18 נקודות (6 מ-15 מהשדה), קלט 11 ריבאונדים ומסר 7 אסיסטים. מדובר בשורה סטטיסטית די עלובה בסטנדרטים של הסנטר הסרבי, שהגיע להתמודדות אחרי ארבעה משחקים רצופים עם טריפל-דאבל. אבל מדובר בהתעסקות שהיא הסחת דעת מה-DNA של השחקן הכי טוב בעולם. יוקיץ' הוא לא ראסל ווסטברוק. המספרים האלה לא מעניינים אותו. הוא אנטיביוטיקה לאנוכיות. נגד מיאמי, דנבר ניצחה בפעם החמישית ברציפות ונגסה שוב בפער בינה לבין מינסוטה ואוקלהומה בקרב על הביתיות במערב. זה הדבר היחיד שחשוב.
6 צפייה בגלריה
העמיד שורה סטטיסטית די עלובה בסטנדרטים שלו - אבל זה לא מה שחשוב. יוקיץ' מול מיאמי
(צילום: AP Photo/David Zalubowski)
יוקיץ' הוא בלרינה במשקל 130 קילו, הוא היה יכול להיות, במונחים של ספורט, ראש קרן גידור בשווי מיליארדי דולרים, אבל הוא מעדיף להיות חלק מהקולקטיב. כל הכדורסל שלו הוא הילוך איטי מלא ברגש. יוקיץ' לא נותן למשחק לבוא אליו, הכדורסל והמשחק מתמסרים אליו מרצונם. הכדורסל של יוקיץ' הוא כדורסל מעולם אחר. לא ההגדרה שנתנו ל-NBA, על הקפיצות והאתלטיות המטורפת, התשוקה, הריצה אחרי כדורים אבודים. הוא לא גם מטביע והגופייה שלו נמצאת רק במקום ה-12 במצעד המכירות. יוקיץ' משחק כדורסל מעולם אחר: הוא מעדיף למסור, הוא לא קופץ, הוא בקושי רץ, הוא לא מרשה לכלום לטנף את DNA הכדורסל שלו.
בכל קבוצה או סיטואציה אחרת, כל שחקן בדנבר, מלבד ג'מאל מארי, היה עוד שחקן בסגל. מייקל פורטר וארון גורדון הם שחקנים שחייבים את הקריירה שלהם, כמו גם את טבעת האליפות, לעובדה שהם משחקים עם יוקיץ'. זה בולט במיוחד במקרה של גורדון: בחירה גבוהה בדראפט שעשה במשך כל הקריירה שלו מאמצים כדי להצדיק זאת. ההעברה לדנבר והכדורסל לצידו של יוקיץ' הפכו את גורדון לצנוע. הוא לא צריך לצבור סטטיסטיקות. הוא לא צריך להוכיח לאף אחד כלום. הוא צריך רק להיות פרקליט ממולח של תזוזה לפרקט חופשי. יוקיץ' כבר ימצא אותך.
כדורסל שיתופי
הכדורסל היוגוסלבי הביא את בשורת הסוציאליזם הספורטיבי לעולם. כולם עושים הכל. יוקיץ' הוא השגריר האחרון והחשוב מכולם של הבשורה הזו. אם פעם, ההשוואות מתחו קווי דמיון בינו לבין ארווידאס סאבוניס (האבא של), עוד גבוה נהדר עם יכולת קליעה, מסירה וראיית משחק פנומנלית - שפציעות הכריעו את הקריירה שלו - הרי שעכשיו יוקיץ' זוכה פעם אחר פעם להשוואות לשחקן הלבן הטוב ביותר בהיסטוריה, לארי בירד.
יוקיץ', ג'ואל אמביד, אנתוני דייויס ויאניס אנדטוקומבו אחראים לא רק לחזרתו של הגבוה הדומיננטי, אלא לשינוי בהגדרות של הגבוה. לא רק שחקן עם הגב לסל, אלא גבוה עם סל יכולות שמתאים את עצמו לתקופה של כדורסל של תנועה ומסירות, של סמול בול, של שינויים בחוקים שפגעו בעיקר בגבוהים. אף אחד מהם הוא לא ביל ראסל או ווילט צ'מברליין או קארים עבדול ג'באר מבחינה היסטורית ומבחינת סטטיסטיקות אישיות וקבוצתיות, אבל כל אחד מהם מביא למשחק סט תכונות שאף אחד לא דמיין שגבוה יכול להחזיק.
יוקיץ' עבר השנה את ג'ייסון קיד ולברון ג'יימס בטבלת הטריפל-דאבל בקריירה. העונה, או לכל היותר בעונה הבאה, הוא כבר יסתער על המספרים של מג'יק ג'ונסון ואוסקר רוברטסון, שני גארדים. ראסל ווסטברוק עדיין נמצא הרחק במקום הראשון, אבל שוב: הסטטיסטיקה הזו היא התמצית של ווסטברוק. בשביל יוקיץ', מדובר בזבוב שמפריע לו בעבודתו.
אנטי-תזה לקובי בראיינט
יוקיץ' הוא תמונת פוסטר לצניעות וספורטיביות. הוא חגג את השניות הראשונות של האליפות של דנבר עם לחיצות ידיים וחיבוקי נחמה ליריבים שלו ממיאמי. הוא התרגז בפומבי על מצעדי האליפות שגרמו לו לאחר למרוצי הסוסים שלו בעיירה שבה נולד בסרביה. הייתי אחרי האליפות בעיירה הזו, דיברתי עם מורים שלו, מנהלים, חברים שגדלו איתו, אבא שלו, מי ששיחק לידו במגרש הפתוח ליד התיכון - כולם דיברו על בן אדם שנשאר עם שתי רגליים אל הקרקע, בלי קשר למה שהשיג בחייו.
ההצלחה של יוקיץ' שינתה גם את כל הגישה של קבוצות NBA לדראפט: הוא נבחר רק במקום ה-41 (מקבילת הכדורסל ל: ובמקום ה-199, ניו אינגלנד פטריוטס בוחרת את טום בריידי). קבוצות כדורסל מנתחות היום את הבחירות שלהן לא לפי כמה השחקן טוב כרגע ומה המספרים שהוא השיג בקולג' או בסלובניה, אלא לפי כמה הכישרון הזה יכול להתפתח. כמה תכונות יש לפוטנציאל שאותן אי אפשר ללמד. איך מכמתים את הביטוי האינפלציוני "אינטליגנציית כדורסל", כדי שיביא לפרקט בדיוק מה שהוא אמור להביא: יותר סיכויים לקבוצה שלו לנצח.
כתבתי כמה פעמים שיוקיץ' הוא האנטיביוטיקה לאנוכיות, הצד האחר של המקל שמצידו השני רשום השם ווסטברוק, אבל האמת היא שיוקיץ' הוא האנטי-תזה לקובי בראיינט. האחרון היה מוכן להרוג בשביל לנצח, והוא גם ניצח המון, אבל לבראיינט היה חשוב שהוא יהיה הגורם המכריע בניצחון, שזה יירשם עליו. כל דבר אחר מלבד הניצחון, לא נמצא על הרדאר של יוקיץ'. "להתחרות נגדו זה כמו לשחק טניס נגד ג'וקוביץ', זה כמו להחליף גלגל עם תקר כשאתה ממשיך לנסוע בשיא המהירות", אמר פעם אריק ספולסטרה על יוקיץ'. זה לא שלא אכפת לו לנגן כינור שני בהצלחה – הוא אפילו נהנה מזה.
הדינוזאור של דנבר
יוקיץ', ודנבר, הם אנטי תזה גם לחברה שבהם הם חיים ומתחרים. לא היה לאליפות שלהם שום קיצור דרך, שום אינסטנט. היא נבנתה עקב בצד אגודל, לבנה אחרי לבנה. בזמן שהוא נבחר על ידי דנבר בדראפט, בטלוויזיה שודרה פרסומת של טאקו בל. הוא ניתק את הטלפון על אחיו שהתקשר להודיע לו, חזר לישון ושב לליגה הסרבית לעוד עונה. ליוקיץ' יש זמן.
אף אחד לא חשב אז שהמיקס בין הגודל שלו לרכות של הגוף שלו ("הוא נראה קצת כמו דינוזאור", נכתב עליו בעיתון מקומי בשנה הראשונה שלו בדנבר) יוביל לכדורסל מעולם אחר, כדורסל עתידני, כדורסל שהוא לא כדורסל, אלא משחק מחשב אנושי שבו מעבד יוקיץ' בכל רגע נתון את הסיכוי הכי טוב של הקבוצה שלו לקלוע סל או לנצח. ותמיד מגיע להחלטה הכי נכונה (לצערו, הוא תלוי בגיימרים אחרים, קצת פחות מוכשרים והרבה יותר אנושיים מבחינת הגישה שלהם לכישלונות).
המקרים הנדירים בסטטיסטיקה של יוקיץ' קורים כשהוא לא מחבר ביחד טריפל-דאבל. עזבו את ספירת הטריפל-דאבל שלו העונה, ותסתכלו על 18 המשחקים שבהם כל שהיה חסר חסר לו זה ריבאונד או שני אסיסטים כדי לאסוף עוד אחד כזה. שחקנים אחרים היו מבקשים להישאר על המגרש, ומחטיאים בכוונה כדי לקחת עוד ריבאונד. עבור יוקיץ', מדובר בתרבות זרה, צלם בהיכל. אולי זו הסיבה שהוא לא מתעסק בכדורסל מלבד אימונים ומשחקים.
6 צפייה בגלריה
יוקיץ' הוא המחסום האחרון בפני חילופי הדורות. ג'ילגס אלכסנדר
(צילום: Alonzo Adams-USA TODAY Sports)
אנחנו חוזים כעת במעבר דורות אדיר ב-NBA: אנתוני אדוארדס, טייריס האליברטון, צ'ט הולמגרן ושיי גילג'ס אלכסנדר משתלטים על המשחק. דור לברון-קרי-דוראנט כבר כמעט בחוץ. החלון נסגר בפני יאניס, אמביד ואפילו לוקה דונצ'יץ'. יוקיץ' הוא המחסום האחרון בפני חילופי הדורות. אם הוא לא נפצע, יש לו לפחות עוד שתיים במחסנית.
ליוקיץ' היה מזל. דנבר היא קבוצה שנותנת לך לצמוח. יש לו זמן. הוא לא נמצא בתהליך, והוא לא בונה מחדש. שם הבינו מהר מאוד מה יש להם ביד, ידעו שתפסו דג זהב עם זריקת החכה האחרונה, ועכשיו צריך רק לתת לו ללטש את עצמו, להבין עד כמה הוא מבין את המשחק, לתת למשחק להתנהל ממנו ואליו, להביא שחקנים שיבינו איפה הם צריכים להיות, שיש בדנבר דרך קיצור, סמטת ניקולה, שדרכה אפשר לפרוח. בליגה שבה קבוצות מפטרות את מאמני העונה, סבלנות היא אולי המצרך הכי יקר. לדנבר וליוקיץ' יש סבלנות במלאי. הם יודעים מה המטרה: חמש קבוצות שונות זכו באליפות בחמש השנים האחרונות, ודנבר רוצה להגן על התואר.
מתחת לרדאר
ליוקיץ' יש מוח כדורסל, ויסודות, שמאפשרים לו להיות שבב של כל חמש העמדות. זה הופך את הכדורסל שלו לאתגרי באופן זהיר, ללוגי באופן אמוציונלי, לבלאגן מסודר. יש ליוקיץ' - בעידן של משחק של נמוכים, של חללים ותנועה - את היכולת להבין בדיוק מה תהיה הדרך הכי קלה, עם הכי פחות התנגדות, לשים נקודות על הלוח.
הוא חושב שרשתות חברתיות הן בזבוז זמן. הוא לא מתראיין לתקשורת (חוץ ממה שהליגה מחייבת אותו). "זה עצוב", הוא אמר בפודקאסט של חברו לקבוצה פורטר על תשומת הלב שהוא מקבל. הוא האנטי-כוכב. הוא לא רוצה את התהילה והוא לא רוצה חוזים שמגיעים למי שמוכן לשחק את משחק השיווק של הליגה. הוא רוצה להיות עם המשפחה, החברים והסוסים. במשחק האולסטאר בשנה שעברה, הוא היה השחקן האחרון, ביחד עם לארי מרקנן מיוטה, להיבחר לקבוצות שלהם. יוקיץ' היה אז ה-MVP של העונה הסדירה שנתיים ברציפות. כשג'יימס בחר בו סוף סוף, הוא קרא את שמו בצורה לא נכונה. הוא מסיים משחקים עם שורה סטטיסטית של 35 נקודות, 18 ריבאונדים, 16 אסיסטים - והיריבים שלו בכלל לא יודעים מה קרה להם. הוא איטי, ולבן, וקצת שמנמן, ולא קופץ. איך הוא עשה את זה?
היו חששות לא קלים לגבי השנה הזאת של יוקיץ'. ירידת מתח טבעית אחרי אליפות. בקיץ הוא השקיע הרבה יותר בלשתות בירה או 20 ובלרקוד חשוף חזה לצידו של נובאק ג'וקוביץ' מאשר בלצפות בווידיאו או להרים משקולות. "אף אחד לא אוהב את העבודה שלו, בסופו של דבר", הוא אמר בשנה שעברה. יוקיץ' הוא גם תמונת האמת מאחרי התהילה, האליפויות ומאות המיליונים. מה שהוא עושה, זו עבודה.
הוא ענק שקט, בלתי מזיק, ויש לו יותר כישרון בזרת השמאלית שלו מאשר לרוב שחקני הליגה בעשר האצבעות יחדיו. הוא ממעט להשאיר את הכדור באצבעותיו. הוא גורם לקהל להשתנק מהיופי שבפשטות. הוא לא נלחם בכדורסל, הוא לוקח סיכונים, לפעמים הוא מאבד כדור. רוב הזמן הוא מגדיר מחדש מהי גאונות קריאייטיבית של אמן. הוא לא מתרגש מטעויות, טעויות הן אפשרויות. הוא משנה את לוחות השנה וממציא חגים: אוהדי דנבר חוגגים בכל 15 בדצמבר, היום שבו מאלון התחיל להעלות את יוקיץ' בחמישייה, את ה"יוסמס" (הלחם של יוקיץ' וכריסמס). הוא הפך את הנוסחה: תנו לי הכדור, הוא אומר לחבריו לקבוצה, תשתחררו, ואני מבטיח להחזיר לכם אותו. הפרשנים רבים ביניהם את מי הוא הכי מזכיר: בירד, ראיית המשחק של מג'יק ג'ונסון, עבודת הרגליים של האקים אולאג'ואן, הקליעה באחוזים פסיכיים כמו צ'מברליין. הוא מרכז הכובד של משחק הכדורסל בארבע השנים האחרונות.
עניין של השקפה
נגיד שעליתם בדרך השלום, מה אתם רואים? נחל איילון? פקקים מטורפים? פוסטר חוצות של עוד סדרה שלא תגיד כלום על החיים שלכם? כשיוקיץ' נכנס לרכבת כזו, מצטנף בכיסא שלו, הוא רואה את הפקק בעתלית.
