חשוב מאוד להבין משהו לקראת המשך העונה של וושינגטון, כי בלי ההכרה הזו, יהיה קשה לצפות בה לילה אחר לילה - או לקום בבוקר ולקרוא על עוד תבוסה: זה לא הולך להשתנות. וושינגטון אינה הקבוצה הגרועה בליגה, אבל משחקת את הכדורסל הגרוע ב-NBA. אם תמשיכו לעקוב, תמשיכו לראות מהלך אחר מהלך בו ראסל ווסטברוק ובראדלי ביל הולכים עם הראש בקיר, וכמעט בלי יוצא מן הכלל, מסיימים אותו במבט עצבני כלפי השופט שלא שרק לעבירה (גם אם הכדור נכנס להם). זה מכוער, זה מתיש לצפייה, וזה לא הולך להשתנות. ישנה מין הרגשה כזו שהקהל הישראלי מצפה לתיקון, אבל צריך להפנים - זאת וושינגטון.
הדבר הקריטי עבור דני אבדיה הוא לא לחכות שהקבוצה תשתנה לכיוון שלו, אלא שהוא יתאים את עצמו אליה. האוהדים שלו מתחילים לקלוט את זה, הוא כבר יודע זאת מהרגע הראשון - אבל השאלה היא אם הוא מסוגל לכך. וכאן מגיע הנושא המרכזי של המדור הפעם - המומנטום.
הכדורסל של וושינגטון הוא משחק של "יורים עליך", הביטוי החביב בעברית שכנראה לא היה נתפש בצורה חביבה בשפות אחרות. אם לא קוראים לך ווסטברוק או ביל, אתה צריך להיות מוכן לעמוד במשך דקות ארוכות באחת הפינות בצבע, ולחכות לשבריר השנייה שאחד מהם (בדרך כלל ווסטברוק) ייתקע בדרך לסל וישגר אליך מסירת ייאוש במצב שאינו תמיד מושלם. אי אפשר לאבד ריכוז לשנייה - זה יכול לקרות בכל מהלך, ואם לא תעשה מה שצריך, יכול להיות שבהזדמנות הבאה הכדור לא יגיע אליך. יורים עליך! זרוק! וכדאי שגם תקלע!
גריסון מת'יוז קלאסי לכדורסל כזה, וזו אחת הסיבות שהתבסס בחמישייה. אין בו טיפת אגו, הוא מצוין בסחיטת עבירות בזריקה לשלוש, ויש לו קאץ'-אנד-שוט מעולה. הוא יכול לחכות 7-6 דקות בלי לגעת בכדור, ולדפוק את השלשה בכדור הראשון שיקבל. לאבדיה עדיין אין את זה, ובכך התמקדנו במדור הקודם, בצורך שלו להתמקד בעבודה על הפיכה לסקורר.
אבל יש לכך עוד רובד חשוב. כמעט ב-100 אחוז מהמקרים, אבדיה משיג חלק משמעותי מהסטטיסטיקה שלו במשחק מסוים במומנטום אחד. זה מתחיל לפעמים בחסימה או בריבאונד הגנה, שממנו הוא יוצא טוב קדימה ומקבל כדור מתחת לסל. לפעמים זה אסיסט, אחריו שלשה וכמה עצירות בהגנה. ברצף אחד של כמה דקות הוא צובר את רוב הנתונים, ואז כבה. זה לא קורה בגלל סיפסול או עבירות, אלא בגלל שהקבוצה לא בנויה לשחק עבורו למשך יותר מכמה התקפות ספורות במקרה הטוב. הבעיה הגדולה היא שבדרך כלל, אחרי המומנטום הזה, בחזרה הבאה שלו למגרש, לא רואים את אותם הדברים כשהכדור מגיע אליו.
זה נכון ביותר ממובן אחד: רק פעם אחת העונה אבדיה קלע בספרות כפולות בשני משחקים רצופים. ברור לחלוטין - וגם צודק לחלוטין - שרבים מכם מרגישים שזה בגלל התפקיד השונה שנותן לו סקוט ברוקס בכל משחק וחוסר היציבות בדקות ובנגיעות בכדור. אין בכלל שאלה בנוגע לכך. בתבוסה לניקס ההבדלים צעקו לשמיים, בין קבוצה עם מאמן בעל שיטה כמו טום ת'יבודו, שהפך אותה מבדיחה לכוח מנצח, לבין קבוצה ששני הכוכבים שלה שולטים במה שנעשה בה (אם כי מעניין היה לראות את ת'יבודו מנסה לאמן את ווסטברוק וביל במקום את ג'וליוס רנדל הממושמע יותר). זה חוזר בכל משחק. לפעמים זה מכמיר לב לראות את וושינגטון, כמו חבורה של כרישים שמנסה לאכול עם סכין ומזלג.
כל זה נכון, אבל מחזיר אותנו לפתיחה: זה לא משנה מי אשם, ישנה סיטואציה מסוימת אליה אבדיה חייב להתאים את עצמו. הוא צריך לחבר 5-4 משחקים ברמה גבוהה; הוא חייב לקלוע ולתרום גם כשלא הכל זורם לכיוון שלו, והנגיעה בכדור היא פעם בחמש דקות. הוא לא יכול לחיות על המומנטומים הקטנים האלה, כי שחקני הרוטציה בקבוצה הזו נלחמים על כל זריקה וזה לא תמיד מגיע אליו.
עוד נקודה מעניינת בהקשר הזה היא שבדרך כלל לוקח לאבדיה זמן להיכנס למשחק. הכניסה השנייה שלו, במהלך הרבע השלישי בדרך כלל, מניבה יותר תוצאות מאשר התרומה במחצית הראשונה. הכל קשור בהתאקלמות שלו לליגה, דברים שהוא ילמד, אבל זה דגש חשוב עבורו להמשך: לנצל הרבה יותר טוב את הזמן על הפרקט, בלי דקות של "גישושים" כמו בכדורגל. להיכנס בסוף הרבע הראשון עם טירוף חיובי (ולהיזהר עם העבירות), לקחת מה שהוא מקבל ולא להתקרר לרגע. יורים עליך, דני.
אבל יש גם חדשות טובות, והרבה כאלה. בצמד המשחקים מול מילווקי קרה משהו שנמשך עד עכשיו: אבדיה התחיל לעשות הרבה יותר תנועה בלי כדור ולקבל מסירות במצבים נוחים. זה הופך אותו לשחקן התקפה אחר לגמרי. למת'יוז, למשל, אין את היכולת הזו, וככל שאבדיה יעשה זאת יותר, הדבר יהפוך לחלק מהתרגילים הקבועים של הקבוצה. הדבר הוביל גם לעלייה באחוזים של הישראלי מהשדה שמאזנת עוד ירידה באחוזים משלוש.
והיה גם את הגארבג'-טיים מול הניקס במשחק האחרון. זה יכול להיראות שולי בגלל שהניקס הגיעו כבר ל-30 הפרש, אבל מה שאבדיה עשה שם יכול לדחוף אותו קדימה גם בעיני ברוקס. היו כבר משחקים כאלה, שניים או שלושה, בהם הרבע האחרון היה לפרוטוקול ואבדיה קיבל דקות לצד החמישייה השנייה, צ'אנס להראות מה הוא שווה במשחק משוחרר. בכל המקרים האלה, לא קיבלנו את אבדיה שאנחנו מכירים – הוא נותר פסיבי מדי, נתן לשחקנים שמתחתיו ברוטציה לנהל את העניינים. נגד הניקס הוא היה המנהיג של החבורה הזו. זו לא רק העובדה שצבר כמות נקודות יפה (שוב, במומנטום של כמה דקות), חדר בעוצמה לסל והטביע, אלא בעיקר מה שראו בין המהלכים. הישראלי היה זה שסימן תרגילים, ביקש את הכדור וגם קיבל, והיה המבוגר האחראי בגיל 20.
אמנם גארבג'-טיים, אבל בגלל שתי הופעות כאלה בשלב מוקדם העונה, מת'יוז, שלא היה בכלל מתוכנן לקבל דקות מברוקס, תפס לעצמו מקום בחמישייה. הדקות האלה מאפשרות לראות שחקנים מזווית אחרת, וזו הייתה הפעם הראשונה בה אבדיה ניהל את המשחק של וושינגטון לפרק זמן ממושך, ועשה זאת נהדר. הבעיה? זו גם הייתה הפעם הראשונה בה יצא בשש עבירות. זה עוד דבר שלא הולך להשתנות בקרוב, השריקות נגדו. הוא עוד לא למד איך להימנע מהן, והשופטים שורקים מהר נגד רוקיז.
דאוויס ברטאנס ייעדר לפחות עוד שבוע וחצי, מה שפותח חלון חשוב עבור אבדיה. הוא צריך לבסס את עצמו כקלע טוב יותר, להמשיך ביכולת בהגנה ולא לאפשר לאיזק בונגה לשתות לו דקות בזכות האתלטיות והמאסה שהוא מביא איתו. המגרש פתוח עבורו בהיעדר הלטבי ואופציות אחרות על הספסל. באמת ובתמים שהשורה התחתונה עד עכשיו חיובית, אבדיה שחקן לגיטימי ב-NBA. אבל שלעולם לא ישכח שיורים עליו, מכל כיוון, בכל רגע.
המספר הנוסף: 0
קטע די מתסכל עבור אבדיה. בשני המשחקים האחרונים הוא לא מסר אסיסט, וזה לא בגלל שהוא לא מנסה: במשחק החולף מול הניקס, למשל, הוא לקח ריבאונד התקפה והוריד מסירה יפהפייה לביל שנעצר בעבירה כשניסה להטביע, ועוד כדור טוב להאצ'ימורה נגמר בצעדים של היפני. כאמור, אבדיה לא זוכה לנגיעות רבות בכדור, וברוב המקרים עדיף לו לקחת זריקה, אבל בתחילת העונה ראינו מספרים טובים יותר.
ציוץ
"דני אבדיה מזיז את הרגליים כ"כ טוב. הוא יכול להישאר צמוד כמעט לכל אחד בזכות הזריזות".
הגולש "מאבס/מג'יק דראפט" שם לב לעבודה של הישראלי בהגנה.
ציטוט
"זה לא קל. אני אוהב לשחק הגנה פיזית, ככה עשיתי לעצמי שם ביורוליג, אבל פה שורקים לי על זה. אני צריך להיות חכם יותר עם הפיזיות".
דני אבדיה מתייחס בעצמו לסוגייה המטרידה בנוגע לכמות העבירות שהוא צובר.
