אוקיי, לא נורא, לא נורא, חשב לעצמו לורנצו שימיץ' אחרי השער הראשון של טל בן־חיים. הוא אמנם התקדם עם הכדור אל תוך החצי של מכבי פ"ת כאילו הוא צ'ארון שרי של הבלקן, איבד אותו ואיפשר את ההתקפה המתפרצת, אבל הוא לא לבד בעולם. האופן שבו נכנס הכדור לרשת – אחרי שפגע בעבדולאי סק והטעה את איתמר ניצן – יצר לכל הפחות מראית עין של אשמה קולקטיבית.
בין החיבורים - המדור של ניר צדוק
אולי הטעות היא בכלל של שותפו להגנה? אולי של השופט, שאיפשר לבן־חיים לחזור מטיפול בפציעה כשהכדור בקרבת מקום? וממילא כולם בני אדם, כולם טועים, ומה בכלל הערך של טעות שעושה בלם מכבי חיפה במחצית הראשונה? יש עוד כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה שחקנים שיכולים להציל אותך. הגאולה נמצאת תמיד מעבר לפינה.
אוקיי, אולי זה כן נורא, חשב לעצמו שימיץ' אחרי שטעות נוספת שלו הובילה לשער היתרון השני של מכבי פ"ת. כאן כבר לא היה את מי להאשים, ואולי כבר לא יהיה מספיק זמן לחזור, והוא ייזכר כתשובה לשאלת טריוויה על הבלם הקרואטי שבמשחק הבכורה שלו בליגת העל היה אשם בשני שערים שספגה קבוצתו. כאשר דיא סבע השווה בשנית בדקה ה־88, שימיץ' שוב יכול היה להיות קצת יותר סלחני כלפי עצמו. בשביל זה יש קבוצה, וכמו שעכשיו סבע מציל אותו עם שער בצד השני, עוד יבוא היום והוא יציל כדור מהקו ויהיה שם בשביל החלוץ שהחמיץ מול שער ריק.
טוב. זו כבר בעיה, חשב לעצמו שימיץ' רגע אחרי שאנס מחאמיד חטף את המסירה שלו ובישל לעידן טוקלומטי את שער הניצחון בתוספת הזמן, פסילה שלישית ואחרונה של הבלם ששכח לשאול לאן הקבוצה שלו תוקפת. חלוץ כזה לא היה למכבי פ"ת מאז עומר דמארי, והופעת בכורה שכזאת לא הייתה לבלם של מכבי חיפה מאז שהמציאו את מכבי חיפה. יש סיכוי קטן, קלוש ממש, שבעוד ארבע שנים, אחרי ששימיץ' יסיים קדנציה אגדית במכבי חיפה ויעבור לקבוצה בליגה בכירה, הבכורה שלו תיזכר כמוסר השכל – היא תלמד אותנו כמה חשוב להיות סבלניים ולא להתפתות להסיק מסקנות, תזכיר שצריך להיזהר בכוח לשפוט ולהתגבר על היצר לחרוץ.
אבל האפשרות הסבירה יותר היא שלא נותר עוד מה להציל משימיץ', אחרי שביום ראשון בערב הוא לקח גפרור "והצית את עצמו" ברחבה של מכבי חיפה, מופע השמדה כל כך גדול שהוא משכיח את ההופעה החלשה של הקבוצה כולה. אפילו המחשבה ללבוש חולצה ירוקה לקראת המשחק הבא היא לא אלמנטרית עבור שימיץ', אז למסור את הכדור? לשים גוף לחלוץ? הוא יעלה למשחק עם חולצה, מכנסיים, זוג גרביים ונעליים, ומשקולות של מאה קילוגרם.
שימיץ' יכול לכעוס רק על עצמו, אבל גם קצת על מסאי דגו, שאחרי הטעות השנייה יכול היה להציל אותו מעצמו, אבל בחר להחליף דווקא את דניאל סונדגרן, כנראה כדי שלא לגמור לשימיץ' את הביטחון. ובכן, כך בדיוק נגמר לו הביטחון.
הניסוי המשוגע של ברדה
אף אחד לא נפל מהכיסא כשהפועל באר־שבע הודיעה על מכירתו של רמזי ספורי לאנטליהספור. כמו דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית שנוסע לוושינגטון כדי להעמיק במחקר בספריית הקונגרס, היה זה אך טבעי שגם רמזי ספורי, שמתייחס לשש־בש ברצינות כה גדולה עד שהוא כמעט הלך מכות עם שי אליאס בעקבות ויכוח על "נגעת־נסעת", ייצא לטורקיה להשתלמות בסמטאות העיר העתיקה.
זו מסוג העסקאות שלמציאות היה זמן להתרגל אליה. העזיבה הייתה התפתחות בלתי נמנעת כחלק ממחול חיזור שנמשך כחודש, ובמסגרתו עברו רמזי וקבוצתו החדשה את כל שלבי ההתקשרות; הוא סיכם, הוא סגר, הוא אפילו חזר, עד שלחתום היה הדבר היחיד שנשאר. זו עזיבתו של שגיב יחזקאל לאותה הקבוצה בדיוק, שהתקבלה בהפתעה מוחלטת. לא רק בגלל שיחזקאל נפגע מספורי במהלך טנטרום השש־בש ועכשיו התגלה כחברו הטוב, אלא בגלל שזה הגיע ללא אזהרה מוקדמת. בנוסף, יחזקאל הפך את מה שאפשר היה לפטור כפרידה בלתי נמנעת משחקן שסטה מצירו, ל"מכירות חיסול".
במובן הכי שטחי, זה נכון שעד לפני יומיים היו להפועל באר־שבע את ספורי ויחזקאל ועכשיו אין, ולכן היא בהכרח "מתפרקת", אבל העולם מעט יותר מורכב מזה. לפחות בכל הקשור ליחזקאל, מכירתו היא החותמת הסופית על תהליך השבחה כמעט חסר תקדים. במחזור התשיעי של העונה שעברה, ובעקבות פציעתו של אור דדיה, החליט אליניב ברדה לעשות ניסוי משוגע – לקחת שחקן התקפה שעד לאותו רגע שותף בשלושה משחקים למשך 90 דקות במצטבר והוחלף בהפסקה של המשחק היחיד בו פתח, ולעשות ממנו מגן ימני. התוצאה – שישה שערים (את הראשון הוא כבש מול בית"ר טרם הסבת התפקיד), חמישה בישולים וזימון לנבחרת.
למכור את יחזקאל לאנטליהספור ב־900 אלף יורו בשנה האחרונה לחוזהו זה מימוש המניה בשיא, גם אם זה קורה 24 שעות אחרי מכירתו של שחקן אחר. באר־שבע מוכרת במחיר של פסל את מה שלפני פחות משנה היה פחות מגוש שיש. הבעיה היא שכעת עליה לפעול תחת אש, כשחלון ההעברות הולך ונסגר לה על האצבעות ובסופו של קיץ שעורר תהיות לגבי אופן בניית הסגל. היא צריכה לחזור לסטודיו, להוציא את האיזמלים והשופינים, ולהתחיל לחצוב מחדש. פחות מיצירה בסדר הגודל של יחזקאל לא תספיק.
אפקט המעידה
כל איבוד נקודות של מכבי חיפה ומכבי ת"א היה מתקבל באהבה על ידי הפועל באר־שבע, אבל הפעם התזמון היה מדויק במיוחד – בדיוק שלושה ימים אחרי עזיבתו של רמזי ספורי ויומיים אחרי הפרידה משגיב יחזקאל, סדרת מהלכים שאפשר היה לפרש גם כהנפת דגל לבן. אם עומדת מאחוריה איזושהי הודאה בנחיתות, הגיעה המציאות ומשכה את באר־שבע חזרה פנימה. בעסק קפריזי כמו כדורגל, שבו הלכי רוח נקבעים לא פעם על סמך התוצאה האחרונה, כל מה שצריך היה כדי לשכנע את באר־שבע ברלוונטיות של עצמה היא מעידה של שתי קבוצות אחרות.
שילוב בין הרצון להוכיח שרצף האקזיטים לא מעיד על כוונה לסגור את החברה וההזדמנות להידבק למקום הראשון, הוביל את באר־שבע להתנפל על הפועל ת"א בדקות הפתיחה עם כל מה שיש לה (התלהבות) אבל גם מה שאין לה (איכות בחלק הקדמי). התוצאה – כדור שהסתובב בלי הפסקה סביב הרחבה של האורחת בהמתנה סבילה לרגל שתדע לקחת את היחסים לשלב הבא. בזמן שבאר־שבע חיפשה את השער, הפועל ת"א ביקשה רק לעבור את החצי לאורך רוב המחצית הראשונה. השלמת שתי מסירות מעבר לקו האמצע הייתה משולה לגול. השחקנים כמעט התחבקו.
החל מהדקה ה־42 היה פחות עם מי להתחבק. דווקא לאחר שהשתפרה והחלה לנשום עצמונית עם הכדור, טעות כפולה של אל־ים קנצפולסקי שסופה בצהוב שני זרקה את הפועל ת"א מהמשחק בדיוק כשהפסיקה להיבהל. זה השיב את הסדר לכנו – באר־שבע מתקרבת לשער הכי הרבה שאפשר בלי להבקיע, הפועל נדחקת אליו הכי הרבה שאפשר בלי לספוג. בו־זמנית נדמה שהשער יבוא בכל רגע, וגם שלא יבוא לעולם. קשה היה להחליט מה באר־שבע יותר – טובה משום שהיא מסוגלת לשלוט כך, או גרועה משום שהיא לא מחלצת מזה אפילו שער אחד. בהיעדר הסכמה, החליטו כולם לתת לזובאס להכריע.
