הכל התנקז לרגע אחד. רגע שבו ריקרד נורלינג, מאמן נורשפינג, קרא למגן השמאלי יהב גורפינקל ואמר לו שהחלום הכי גדול שלו, לשחק באירופה, עומד להתגשם. שהוא הולך לפתוח במשחק ביתי מול עשרת אלפים צופים. הילד שהתחיל במגרש המשחקים במושב עמיקם בגיל ארבע, שהתרוצץ בין בית הספר לאימונים במכבי חיפה, שהכין שיעורים ואכל ברכבת, שעבר נבחרות, אכזבות והשאלות – עשה את זה.
"לי היה ברור שאני הולך לאירופה", אומר יהב (23) בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות". אנחנו יושבים במסעדה עם נוכחות כבדה של עץ סקנדינבי מתחת לביתו, שמגישה גם בורגול ופלאפל, והוא מספר: "היו הצעות קונקרטיות מישראל עם יותר כסף, הצעות מהולנד, פולין, יוון, אבל נורשפינג דפקה על הדלת שלי עוד לפני שהליגה בישראל הסתיימה. אמרו שצריכים מגן שמאלי. זו הייתה מכה נעימה לאגו, שמישהו רוצה אותך ולא שאתה מנסה לכפות את עצמך על הקבוצה. הגעתי ביולי, כשהליגה פה בעיצומה, חתמתי על חוזה לשלוש עונות, ואז חזרתי לארץ, שמתי את כל החיים שלי במזוודה אחת גדולה ואחת קטנה, וחזרתי לשבדיה.
"השבוע הראשון שלי פה היה השבוע הכי קשה שהיה לי בחיים. פחדים, חששות. מגיע הערב, ואני אומר לעצמי, "יהב, מה קורה? מה אתה עושה פה?" שיחה עם אמא או האחייניות שלי בטלפון, דמעות. הכל דמעות".
הכרית שמחזירה הביתה
אבל אז הכל התחיל להסתדר. אחרי השבוע הראשון הוא נכנס לדירה שלו, חיבר את הטלוויזיה שמאפשרת לו לצפות בתוכניות מישראל, הוציא את הסט של הקפה השחור, סידר על המדף את הספרים של אשכול נבו לצד ספרים רוחניים יותר, מיגנט לדלת המקפיא את המנטרה "מי שאינו מכיר את עצמו, מתחיל לחשוש מהריק" והרגיש שהוא נכנס לתלם.
אבל אז הכל התחיל להתערער. אחרי שכבר התרגל לתרבות ולשפה שונות, לקצב משחק אחר ולדשא הסינתטי, ואפילו תפס מקום בהרכב – הוא שוב נמחק. גורפינקל לא שותף בתשעת המחזורים החולפים, ובשלושת האחרונים כלל לא היה בסגל. המאמן אמר: "יהב מאוד טוב באימונים. אפשר לראות את כל הפוטנציאל שלו. אין לנו ספק בו ובהחלטה לגביו. אבל הוא נכנס למצב קצת אבסורדי, הוא היה צריך שנפסיד כדי להיכנס להרכב". נורשפינג התחילה להפסיד, וזה עדיין לא קרה.
ההורים מחנכים וספורטאים, שתי אחיות, הוא הצעיר ביותר. משפחה של ספורט ומדיטציות ומנטרות. כל מי שדיברתי איתו דיבר על משפחת גורפינקל כבסיס, על האפשרות שנתנו ליהב להיות אחר. בסוף אוגוסט ההורים ביקרו אותו, ואמא שלו הביאה לו שתי ציפיות לבנות לכריות שעליהן רקום "מלך" ו"סומכים עליך בעיניים עצומות".
"כשהם הלכו נפלה לי ההכרה האמיתית לגבי הצעד שעשיתי", אומר גורפינקל. "רק פה קלטתי שמעולם לא התנתקתי. שעכשיו זה רק אני, בריחוק פיזי מכל מה שקרוב לי. אין לאן לברוח, אין לבוא לקבוצה ולהגיד לה, 'היי, אני לא משחק, אני רוצה השאלה'. אתה במצב מסוים וחייב לצאת ממנו, לצלוח אותו. באתי לפה כדי להתקדם, להתפתח בתור בן אדם. שהחוויות מפה ותרבויות אחרות שאני אספוג מאירופה, יישארו איתי הרבה אחרי שאני אפרוש".
לא הרבה ישראלים, הוא טוען, היו לוקחים את ההצעה הזו. שבדיה זו חתיכת הקרבה. "הברנז'ה בארץ חשבה שזה צעד התאבדותי, אבל אני חייב לרדוף אחרי הקול הפנימי שלי, להגשים את הייעוד", הוא מוסיף. "היה פחד מהרבה דברים, כמו מזג אוויר ושפה, אבל זה שיחוק גדול. למרות המחסור בדקות משחק, שזה הכי חשוב, מתאמנים פעמיים ביום, ופחות מחפשים פה תוצאות ויותר פיתוח של שחקנים ומכירה שלהם. להגיע לפה זה חור בלב, בנשמה, אבל זה שווה. אתה מפתח אופי, מגשים חלומות".
זה נשמע כאילו אתה קצת חי בסרט.
"אין מה לרוץ. בגיל 17־16 כבר היו הרבה פידבקים שאני הולך להיות הטואטחה הבא, אבל לא מימשתי את ההבטחה, בגללי וגם בגלל מכבי חיפה שמתקיימת במציאות אבסורדית שבה היא לא מאמינה למוצרים שהיא מפתחת. ואז מתחיל הקטע של לחשוב שאתה לא טוב כמו שאתה חושב, ואני פונה לפסיכולוג ולמדיטציה".
הסיטואציה פה מאוד דומה לחיפה.
"פה אמרו לי שהם רוצים אותי בעמדה שחסרה להם, הביאו אותי כזר. חיפה הביאה שחקן מבחוץ שיישב על העמדה שלי. רק שפה אני עומד בפני עצמי, אין השאלה. אני והקבוצה הבנו כבר שהשנה הזו אבודה, שהשנה הבאה תהיה המבחן האמיתי. אני אדע יותר את השפה שאני לומד דרך האפליקציה, והדשא הסינתטי זה גם מכה. אין בוץ, אין ריח של דשא".
גורפינקל נוהג בג'יפ פולקווסגן שחור ברחבי העיר היפהפייה, שמפלים נופלים אל הנהר במרכזה. זו עיר פועלים, אנשים שמעריכים עבודה קשה. לפעמים הוא ממשיך לנסיעה בת שעה לשטוקהולם כדי לפגוש ישראלים. יש לו גיטרה חדשה, על השולחן לוח שש־בש. אין לו יחסים רציניים, אבל הוא מחפש, מישהי עם קשר ישראלי או יהודי, בינתיים באפליקציות. "חלק מהאחריות המבוגרת שנפלה עליי זה להבין שאף אחד לא יזוז כדי ליצור איתי קשרים. האחריות כולה עליי".
היסטוריה לעומת מציאות
נורשפינג (תקציב של 10 מיליון יורו) הייתה פעם אימפריה, אבל זה היה מזמן. באצטדיון, שנמצא במתחם שכולל חדר כושר, מכון פיזיותרפיה ומסעדה, תלויים 13 דגלי אליפות מהימים ההם. כרגע היא במקום השישי, כמו שסיימה בעונה שעברה. ככה היא באמצע.
"התרגשתי בטירוף, הייתי בלחץ אטומי", נזכר גורפינקל בבכורה שלו. "זו סכיזופרניה טבעית, שבה אתה מגיע למקום שבו אתה אומר: נתנו לי צ'אנס ואם אני אהיה טוב ייתנו לי עוד אחד, ומצד שני אתה שם את עצמך במצב מנטלי שרק יכול להכשיל אותך. כדי להתגבר על זה יש לי טקסים לפני משחק. יש לי מנטרה בת שלוש דקות של משפטים שאני אומר: 'טמון בי פוטנציאל אינסופי ואני כל־יכול', 'אני קם ופורץ את המלכודת שתוחמת את גבולותיי ומתחיל לחיות במרחב חדש', 'אני חש תשוקה והתרגשות שמעוררות בי עוצמות חדשות'. משפטים שאני והפסיכולוג המצאנו. יש לי את זה מוקלט ואני שם על עצמי את האוזניות ועושה נשימות. ממלמל את זה לעצמי".
ומה קורה כשהביטחון אובד?
"מתנפץ לך החלום מול העיניים. זה גיהינום, טראומה. החליפו אותי במחצית בהופעה הראשונה בהרכב. נשארתי בחדר ההלבשה, אנרגיות ברצפה. הרגשתי שחירבתי הכל. עכשיו אני יודע שזה רק פרק מתוך הספר של יהב גורפינקל, שאלו המקומות שמהם אני צומח, אבל אז הכל התמוטט עליי. ואין לך אף אחד לשתף איתו. אתה לבד. ואתה צולל ונכנס ללופים מפחידים".
ספורט הוא דבר אינסטינקטיבי, ואתה מנתח לעומק כל דבר. זה לא מסבך אותך?
"הרבה יותר חשוב לי להתפתח כבן אדם. כיוון שהקריירה שלי לא התפתחה כמו שחשבתי, הבנתי שהספורט הוא לא ממש מקום שבו יש לך שליטה על החיים שלך. ההשאלות בחיפה גרמו לי לאבד את כל הביטחון העצמי שלי. הם לא קצרו את הפירות שלהם. זה העליב אותי. האנרגיות שלי היו ברצפה".
אין בחלום של יהב גורפינקל שום דבר נוצץ וזוהר. להפך – עננים כבדים ואפורים, טמפרטורה קפואה, בדידות מזהרת. אבל יה־יה, כמו שקוראים לו חבריו לקבוצה, חי כל רגע מזה ולא מפסיד לפנטז.
