צפו באימונים של אחיה קליין, צולם ב"מרכז דניאל לחתירה"
(צילום: עוז מועלם)
חמש וחצי בבוקר. הכל מפוהק, בטח בחלק הזה של תל אביב. ורק בבועת הנדל"ן היוקרתי, על הגדה הצפונית של הירקון, במרכז דניאל לחתירה - החיים תוססים. בהאנגר הענק מצטופפים כבר עשרות אנשים בבגדי ספורט ימי, עורכים חימום על מכונות החתירה, ואז נושאים על ראשיהם את הקיאקים או סירות החתירה, חלקם בשווי של שש ספרות, בדרכם למים. יחידים שמחפשים את עצמם ובאים לנקות את הראש במדיטציה ספורטיבית בטבע, זוגות שבאו לפתור את המחלוקות בחיי הנישואים דרך הסינכרוניזציה של המשוטים, סומכים אחד על השני ועל האיזון ביניהם כדי שהסירה לא תתהפך. וגם צוותים שמקום העבודה העניק להם מתנה לגיבוש בסירות של רביעיות או שמיניות.
באחת הסירות יושבת הרביעייה שתייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים הקיץ בטוקיו. בירכתיים ההגאית מרלינה מילר, עם הפנים לכיוון התקדמות הסירה, מעבירה הוראות לחותרים. מאחוריה ובגבם אליה שתי חותרות (סימונה גורן ושי־לי מזרחי) וחותר (ברק חצור), והחותר הראשון, נותן הקצב, אחיה קליין (29). הם עושים ארבעה מקצים של שני קילומטרים, המרחק האולימפי, מנסים לסגור את המרחק בשבע דקות, הזמן שאמור להספיק להם למדליית כסף או ארד. כל סנטימטר קובע, כל תנועה חשובה. בסירת המנוע יושבים המאמנים דימה מרגולין ועזרא מיטשל, נותנים הוראות במגאפון ומייצרים קצת גלים למורת רוחם של החותרים החובבנים, רק כדי לייצר תנאים שיזכירו את אלו שיהיו בטוקיו.
באוקטובר 2013 קליין נפצע קשה בפיצוץ מנהרת טרור בעזה. הוא סבל מכוויות חמורות ואיבד את מאור עיניו. בהליך ארוך של שיקום הוא התאושש לאט־לאט, הסיר את הכיפה מראשו בלי לאבד אמונה, רץ טריאתלון, סיים שני תארים, החל לעבוד במיזמי סטארט־אפ וטס על מורדות סקי באירופה, שם גם פגש את אשתו הקנדית שירלי. לשניהם ילד בן שבעה חודשים, דר. ישבנו שעתיים אחרי האימון המפרך. למרגלותיו ישן נייט, כלב הנחייה שלו ("הילד השני שלי"). זו הייתה חוויה מרתקת: באנו לדבר עם גיבור, ולאט־לאט נחשפה לעינינו הרוח האולימפית, התגלמות האידיאל האולימפי.
מיליון שאלות. ואין תשובה
"נולדתי בקיבוץ כפר עציון, האזור הכי מדהים בארץ", פותח אחיה. "מפגש תרבויות, אהבת הארץ, טבע אינסופי. גדלתי באינתיפאדה השנייה, אפודים באוטו, לנסוע בשיירות, אוטובוס ממוגן ירי. מציאות שאתה מבין היום שהיא לא נורמלית. כשהחיים קורים לך, אתה מבין שכל מה שקרה לך עד אז קרה עם סיבה מסוימת, הכנה לחיים. המודעות וההתמודדות מול הלא־נודע, להיות בשליטה. זה תמיד היה נוכח בחיים שלי. זה קרה גם עם המנהרות. זה התחזק אצלי אחרי הפציעה ועזר לי לעבור אותה.
"בצבא הגעתי לסמו"ר, סליקים ומנהרות, בחיל הנדסה. אחר כך קורס קצינים. חזרתי ליחידה וקיבלתי תפקיד כמפקד צוות בפלגת לוחמים, וזה צוות עם השם שלך, עם אחריות שלך על חיי החיילים, על התכנים והערכים. ירדנו לעזה ואני מתעסק שוב עם מנהרות, שזה גם סוג של עיוורון, של התמודדות עם הלא־נודע. מנהרה ראשונה שמצאנו עם בטון וכבלים חשמליים - שם היה הפיצוץ".
מה אתה אומר, שנולדת לתוך הגורל הזה?
"הרבה דברים עזרו לי להתמודד עם הפציעה. יש לנו דבר שנקרא 'ערפל מסלול', שאתה לא יודע מה קורה איתך דקה קדימה. זה מאוד מלחיץ, עד שאתה לומד לשחרר. ולדעת לשחרר עזר לי לשרוד את הפציעה. תחשוב, הייתי קצין, ביחידה מובחרת, סוג של פסגה, ופתאום אתה נכה. אתה חייב לשחרר. להבין שיותר לא תעשה מה שעשית.
"התהליך הלוגי התחיל שלוש שניות אחרי שנפצעתי. בפיצוץ הבנתי שאני פצוע קשה. בודק שהכל נמצא, שומע צעקות ופתאום נפתחות לך מגירות בכל הגוף והראש שאומרות לך שאתה במלחמה על החיים. זה האינסטינקט החייתי של לשרוד. אתה חונק את הרגש לכמה שבועות ונהיה פרימיטיבי. רק לחיות. לא שאלתי ולא התעניינתי מה הפציעה. אז מאוד שמחתי על העיוורון, כי אם הייתי רואה את הכוויות הייתי נשבר. אחרי כמה שבועות יצאתי מכלל סכנה והכניסו אותי לניתוח עיניים. זה שימח אותי מאוד. חשבתי שסוף־סוף משהו יקרה. התרגשתי".
אתה מתאר תהליך לוגי. אני רוצה להבין את התהליך הרגשי, הייאוש, הדיכאון. אם לי הייתה הולכת זרת לא הייתי יוצא מהמיטה.
"אחרי ניתוח ארוך, יצאתי להתאוששות. הרופאים היו אופטימיים ואמרו שיבדקו אותי עוד כמה ימים, נוריד את התחבושות ונראה. ביום ראשון חזרתי למחלקה ואז שאלו אותי אם אני מצליח לזהות משהו. ואני אומר: 'תגידו, אתם מסתלבטים עליי? תורידו את התחבושות ותשאלו אותי'. ויש שקט, ואני מבין מהשקט שאין לי תחבושות, שהורידו אותן. ואז מתחיל הרצף הרגשי. זה מחלחל פנימה, ואתה מבין שזה המצב, לתמיד. שאתה לא רואה כלום. יש מיליון שאלות בלי שום תשובה. האמנתי בכוח של הטכנולוגיה. חשבתי שאני רכב שעבר תאונה, נכנס למוסך, קצת תיקונים, פוליש־וקס ויוצא לכבישים.
"אני מתכחש לזה. לא מצליח לתפוס את המציאות. מה עושים עכשיו. איך ממשיכים לחיות. זה השלב שבו המציאות באה, דופקת לך בדלת ואתה בורח ממנה. אתה שואל איך מתקדמים, מה הלו"ז, מה עושים מחר בבוקר. ואין תשובה. יש מחנק.
"ואז יש מאבק בין האינסטינקט לחיות לבין אני רוצה ללכת לישון, אין לי כוח יותר לקום למציאות הזו. אתה בסחרור. חוסר אונים מוחלט. נפילה חופשית שהיצר הקיומי עצר, ואז הקרקע שוב נשמטת ואתה צונח. החדר נסגר עליך, החושך יותר חשוך. פתאום אתה קולט שאתה עם משהו שהוא לכל החיים ושאין לו פתרון. והחוסר אונים הזה נשאר. הוא לכל החיים".
גם עכשיו?
"ברור. זה שיקום לכל החיים. אני לא יודע איך הבן שלי נראה. אני לא יכול לקחת אותו לסיבוב, אין לי עצמאות. איבדתי באותו רגע את הספונטניות, אני לא תלוי בעצמי".
ואיך יוצאים מהמצב הזה אז בבית החולים?
"אתה מגיע לנקודה כל כך נמוכה שבה אתה חייב להתנתק מהרצף הרגשי ולחזור לתאוות החיים הכי פרימיטיבית. זה היה גלגל ההצלה שלי. ההחלטה לחיות חיים מלאים למרות האובדן של חלק מהגוף שלך".
אז אתה בעצם גם לא ממש עוצר להתאבל על האובדן הפרטי שלך. הרי זה לא איבר שאיבדת, אתה מתאר פה תהליך שבו מי שהיית עד הפציעה התאדה ואני בעצם מדבר עם אדם אחר.
"התהליך הוא תהליך שבוחר להתמקד במה שיש ולא להיזכר במה שאין. לאנשים יש נטייה להתמקד בפציעות פיזיות כדי להאשים אותן כמכשולים, אבל בעצם הן רק תירוץ לבעיות המנטליות".
אתה בעצם כמעט מודה על הפציעה הפיזית, כי בלעדיה לא היית מגלה מי אתה באמת. נראה לי שלא לדעת איך הבן שלך נראה זה מחיר מאוד יקר.
אחיה ממשש את תמונת בנו על הסמארטפון ועונה (בסוף הראיון אמר לי שזה חלום חייו, לראות איך דר נראה): "עיוורון הוא מגבלה מאוד קשה בסל המגבלות, למרות שיש בה גם יתרון. יש דברים שעדיף לא לראות. זו אמירה קשה להגיד שטוב שנפצעתי, אבל ברור לי שלא הייתי מגיע לאיפה שאני בחיים בלי הפציעה, בכל ההיבטים".
ואתה מרוצה מאיפה שאתה נמצא?
"אני מאוד מרוצה. הדרך הראשית שלי נחסמה. אבל נפתחו לי כל השוליים. הייתי רץ בטריאתלון ושומע אנשים מוחאים לי כפיים בגלל שאני עיוור, ורציתי לעצור ולהגיד להם: תמחאו כפיים לכל אחד שרץ פה. אני לא אוהב את אתוס הגבורה. כל אחד יכול להיות גיבור. ההתמודדות שלי היא השראה, אבל אני לא גיבור".
אתה קצת מערער על אתוס הגבורה בחברה הישראלית. אתה בעצם אומר אל תמחאו כפיים לנכות הפיזית שלי, זה אני שרוצה למחוא כפיים למי שיתגבר על הנכות המנטלית שלו.
"אני אגיד משהו הרבה יותר קשה. פציעה פיזית היא הרבה יותר קלה להתמודדות מאשר פגיעות מנטליות ונפשיות. פציעה פיזית היא נראית, נוכחת".
שבע דקות של אושר
איך הגעת לספורט, ולחתירה בפרט?
"חזרתי שנתיים לצבא ובחרתי בספורט כדרך להשתקם. ריצה, אופניים, שחייה, טריאתלון, חצי איש ברזל. התחלתי להתאמן בחתירה, כי יש פה תשתיות ואתה לא ממש מרגיש את הנכות שלך. זה ספורט שדורש כוח ורגש. וזה נמצא בטבע, במים. זה היה מאוד חשוב לי".
מה זכייה במדליה אומרת לך?
"פיצוי על עבודה קשה. אני מת להיות על הפודיום. זה הישג עצום להגיע לאולימפיאדה, אבל אני בן־אדם רעב. אני מפוקס פודיום. אנחנו לא כמו מדינות אחרות שבהן הנכים מקבלים משכורת ומתעסקים בזה בצורה מלאה. אני גומר את האימון, מתקלח, הולך לעבוד עם סטארט־אפים של יזמות וחדשנות. אין אפשרות ללכת לחודש מחנות אימון, וכל הזמן צריך לג'נגל בין משפחה, עבודה וחתירה. היו הרבה מקומות שרציתי לוותר, ותמיד זכרתי את ההרגשה של הפעם הראשונה שייצגתי את ישראל. התחושה של השליחות והגאווה על השם ישראל על החזה".
מה משמעות הסירה עבורך?
"הסירה היא צרה והכי קשה לשמור על איזון. לפעמים הריצה קדימה והדחיפה לא מקדמות אותך לשום מקום, ורק כשאתה משחרר הסירה מתחילה לזרום. ובתחרות, עם האדרנלין, קשה לשחרר. זה ספורט שמתאים לחיים. הספורט הציל לי את החיים. התמודדות עם קושי והתגברות עליו זה שיעור לחיים. הספורט עזר לי לא להתרכז בתסכול. אני מכתיב הקצב, הראשון, ויש לי לפעמים שבע דקות של מרוץ שבהן אני פשוט מאושר. שבע דקות של אקסטזה. אימון טוב עושה אותך מאושר לכל היום. בלי הספורט לא הייתי מצליח למצוא את המקומות האלו בגוף ובנפש שאנשים בכלל לא מודעים אליהם".
איפה זה קשה?
"עם ההורות. כל דבר הוא קשה. להכין לו אוכל. לשחזר טיולים בטבע. מצד שני, זו זכות להיות מסוגל ללמד את הילד שלך על תעצומות הנפש, על רגש. הייתה לי במשך הרבה זמן רתיעה להשתמש בתורים ובחניה לנכים. הפציעה לימדה אותי להפסיק לברוח מעצמי. להבין כמה זה מעייף. זה דבר שאני יכול ללמד את הבן שלי הרבה יותר מוקדם מאשר אני למדתי".
אתה עוד זוכר את עצמך הישן?
"פחות, הרבה פחות. מתאייד מיום ליום. הוא מפריע לאחיה החדש להמשיך להתפתח. הפציעה הוציאה אותי מאזור הנוחות שלי. שם מתגלה מי אתה האמיתי".
