נתחיל מהסוף, כרגיל. בעצם, יותר טוב, בואו נחזור אחורה בזמן, לא הרבה, רק שבועיים, בדיוק. לפני שבועיים (זהו? מרגיש הרבה יותר) היה המשחק הראשון בקמפיין. זוכרים? נגד גרמניה. מישהו האמין בנו? מישהו הסתכל לכיוון שלנו? מישהו ספר אותנו? לא, ואז…מסע הקסם התחיל. שוב.
המסע הזה התחיל בהצלת ענק של דניאל פרץ מפנדל בדקה השנייה למשחק, המשיך ל־1:1 בעשרה שחקנים מול גרמניה (אלופת אירופה המכהנת!), אחריו היה הפסד מאכזב לאנגליה הפייבורטית הגדולה לזכייה, משם המהפך התחיל עם ניצחון אדיר על צ’כיה משער של גאנדלמן, ועלייה היסטורית לרבע גמר היורו. ואם זה לא מספיק, אז גם הספקנו לחגוג על חשבונה של גיאורגיה המארחת בפנדלים מול אצטדיון עוין. וזהו. אנחנו בחצי גמר היורו.
למען האמת, הסיפור שלנו מתחיל בדיוק לפני שנה, יולי 2022, אותה שנה שבה משהו השתנה. ״המשהו״ הזה עדיין לא התגלה לגמרי, עדיין לא ברור לפיצוח, ובעיקר עדיין לא אמר את המילה האחרונה. בשתי מילים? דור חדש.
הדור החדש של הצעירים בכדורגל ישראלי מוכיח שהוא שונה מהדורות הקודמים, אלו שחלקנו גדלנו עליהם וחלקנו רק שמענו עליהם מסיפורים שסיפרו אפילו להורים שלנו, כמו למשל הסיפור על מונדיאל 1970. נראה היה שמאז ולתמיד זה יהיה הישג השיא הראשון והאחרון בתולדות נבחרות ישראל. אבל אז, בדיוק ברגע הנכון ובזמן הנכון, הגיע אותו ״דור חדש״.
הדור החדש הזה עשה בשנה אחת מה שאף אחד לא עשה לפניו, ולא-פחות מכך, לא חלם לעשות, לא האמין שניתן לעשות. בשנה האחרונה הגיע הכדורגל הישראלי לפסגת הפסגות של הכדורגל העולמי - נבחרת הנוער עד גיל 19 היא סגנית אלופת אירופה, שנה לאחר מכן היא הוכתרה גם כנבחרת השלישית הטובה ביותר בעולם בטורניר המונדיאליטו ואף זכתה במדליית הארד היוקרתית. עוד קודם לכן, נבחרת ישראל הבוגרת, הנבחרת הלאומית שלנו, סיימה במקום הראשון בליגת האומות, עלתה לדרג א׳ (בו היא תתמודד בשנה הבאה) והבטיחה באופן מעשי את המקום בפלייאוף העלייה לאליפות אירופה לשנת 2024. לקינוח, קיבלנו זה עתה עוד הישג אדיר בדמות ״טופ-4״, הנבחרת הצעירה שלנו עד גיל 21 הגיעה לחצי גמר אליפות אירופה, אחרי שהוגרלה ל״בית המוות״ ואף אחד באירופה, ואולי אפילו בעולם, לא נתן לה סיכוי אפילו להבקיע שער.
לשמחתי, זכיתי לא רק להיוולד ולראות בעיניים שלי את ההצלחות הללו, יחד עם מדינה שלמה, אלא גם ללוות מקרוב חלק נכבד מהמשחקים של שלוש הנבחרות הבכירות שלנו (הבוגרת, הצעירה והנוער) - מגמר היורו לנוער בסלובקיה, דרך פלייאוף היורו לנבחרות צעירות באירלנד, ועד למסע הקסם בגיאורגיה, במהלכו חציתי את המדינה שלוש פעמים לאורכה ולרוחבה, לכל משחק, בכל מגרש ובכל עיר.
לא פעם שואלים אותי ״מה הכי מרגש אותך?״, התשובה הטבעית היא, כמובן, לשיר את ההמנון הלאומי שלנו, "התקווה", במשחקי החוץ או בטורניר גדול. מעבר לכך, מרגש אותי לראות דור חדש של שחקנים צעירים, שמאמינים בעצמם, מאמינים בעתיד שלהם ושל הכדורגל הישראלי, ובעיקר מנסים להפוך את העתיד להווה, והם עושים זאת פעם אחר פעם.
ובמבט לעתיד, הגיע הזמן שנאמין יותר בכדורגל שלנו, ובעיקר בשחקנים הצעירים, כמו אלו שזכינו לראות ולהכיר מקרוב בקיץ הזה, וכמו עוד רבים אחרים שממתינים לפריצה שלהם בטורניר הגדול הבא. ואם לומר זאת במשפט קצר וקולע - ״אם אנחנו לא נאמין בעצמנו - מי יאמין בנו?״. תתחילו להאמין, זה לא חלום, זו המציאות.
אנחנו, ישראל הקטנה, שאף אחד (כרגיל) לא ספר אותנו, לא הסתכל לכיוון שלנו לא האמין בנו - אז דווקא, אנחנו, עשינו היסטוריה. אתם יודעים מה? ניצחנו.
*הכותב חבר בארגון האוהדים של נבחרת ישראל בכדורגל
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
פורסם לראשונה: 11:22, 07.07.23
