הענקת המדליות. ההמנון הישראלי החל מ-3:20
(צילום באדיבות ONE)
ואז בערך שלושה קילומטרים לסיום הריצה, מארו טפרי סובב מעט את ראשו לאחור וסימן בעיניו לימר גטהון, שהיה מרחק של מטרים בודדים ממנו.
בתוכה של ריצה ארוכה ומפרכת זה היה רגע קטנטן שמגלם בתוכו כל כך הרבה. אנחנו מכירים את הג'סטות הקטנות האלו מהאולימפיאדות והמרתונים, כשהרצים הקנייתיים או האתיופים השועטים מקדימה, מסמנים בעיניהם אחד לשני, מתכננים את המהלך הבא או מתאמים את קצב הריצה. היום באליפות אירופה, זכינו לראות את חבורת הישראלים הנהדרת בתפקיד נותנת הטון. באותה העיר בה הספורט הישראלי חווה את הטרגדיה הנוראית והאיומה ביותר שניתן להעלות על הדעת, ראינו היום ספורט ישראלי בשיאו, זקוף קומה, מוביל ומכתיב קצב.
מה שקרה היום במינכן, מדליית זהב קבוצתית ושתי מדליות אישיות, היה התפוצצות. אבל אבק השריפה הזה לא התלקח ברגע אחד. ההישג הכביר הזה הוא תוצאה של עבודה ארוכה ונכונה ובנייה נדירה בספורט הישראלי של עומק. שישה רצים ישראלים ייצגו את ישראל בריצת הגברים – ארבעה מתוכם סיימו בעשירייה הראשונה. גירמה אמרה, שסיים במקום התשיעי, כלל לא נכנס לחישוב של התחרות הקבוצתית המחברת בין תוצאות שלושת הרצים המהירים ביותר בכל מדינה. מעצמת מרתון אירופית לכל דבר ועניין.
רצי מרתון ישראלים טובים היו פה לא מעט מאז שני גלי העלייה הגדולים מאתיופיה. ההבדל המשמעותי בין הדור הנוכחי לדור החלוצים של אסף בימרו, היילה סטאין וזבדיה וודג' הוא בהשקעה ובהתנהלות המקצוענית של המערכת סביבם. כבר מספר שנים שהמרתון מהווה דוגמה ומופת בספורט הישראלי לעבודה נכונה וחכמה. המאמץ המרוכז שכולל העסקה של מאמנים מצוינים דוגמת גזצ'או יוסף, זוהר זימרו, אמיר רמון, אזאוונט טקה ודן סלפטר, שליוו את הרצים בתהליך הארוך הזה, ומחנות אימונים ארוכים בתנאי גובה, מניב פירות ולא מהיום.
לכו ארבע שנים אחורה בסך הכול אל אליפות אירופה הקודמת. מארו טפרי סיים אז במקום השביעי תוך שהוא שובר שיא ישראלי בן 15 שנים של היילה סטאין וקובע 2:13:00 שעות. בזמן שחלף מאז הוא קיזז מהשיא שלו יותר משש דקות והעמיד אותו על 2:06:57 שעות. וזה ממש לא רק טפרי, לא פחות משמונה רצים ישראלים כבר ירדו מ-2:10 שעות. השיא של סטאין, שהחזיק מעמד בין 2003 ל-2018, מציב אותו כיום במקום ה-13 בלבד בחישוב של תוצאה אחת לרץ.
2 צפייה בגלריה
קשה להפריז בחשיבותו של האפקט הקבוצתי. איילה וטפרי עם האלוף ריכרד רינגר
(צילום: רויטרס)
כשבוחנים את הכמות הגדולה של הרצים שמשיגים תוצאות משמעותיות, קשה להפריז בחשיבותו של האפקט הקבוצתי. כל החבורה הגדולה הזו דוחפת אחד את השני. תפיסת היכולת של הרצים מזנקת כשהם רואים אותם ואת החברים שלהם שוברים שיאים בסיטונות – ויחד איתה גם הביטחון העצמי מרקיע שחקים. קחו לדוגמה את גשאו איילה, שלפני שלוש שנים עוד לא נחשב לחלק מחוד החנית של החבורה. השנה הוא כבר עשה פריצה אדירה עם שיא אישי מצוין במרתון (2:09.30), שיא ישראלי ב-10,000 מ' וכמובן הדובדבן שבקצפת – מדליית ארד אישית באליפות אירופה. תהיו בטוחים שההישגים של חבריו שראה בדרך, פתחו לו את התיאבון ודחפו אותו קדימה.
רצי מרתון ישראלים טובים היו פה לא מעט מאז שני גלי העלייה הגדולים מאתיופיה. ההבדל המשמעותי בין הדור הנוכחי לדור החלוצים של אסף בימרו, היילה סטאין וזבדיה וודג' הוא בהשקעה ובהתנהלות המקצוענית של המערכת סביבם
על מארו טפרי, שהחמיץ היום ממש במעט זכייה בתואר אלוף אירופה, חייבים להתעכב. מדובר בתופעה. נדיר למצוא בספורט הישראלי אי כזה של יציבות. ספורטאי שבאופן עקבי מספק את הסחורה בתחרויות המטרה הגדולות. בשנה שעברה הוא סיים במקום ה-13 באולימפיאדת טוקיו, הישג שיא של רץ ישראלי במרתון אולימפי. לפני פחות מחודש חולל היסטוריה נוספת כשדורג במקום ה-11 באליפות העולם, גם אז היה זה הישג השיא של רץ ישראלי.
ריצת מרתון מצריכה התאוששות ארוכה יחסית. רצים מקצועניים לא נוהגים לרוץ שני מרתונים תחרותיים בתוך פחות מחודש. בדיוק מהסיבה הזו לונה צ'מטאי-סלפטר שזכתה בחודש שעבר במדליית הארד באליפות העולם במרתון, החליטה באליפות אירופה הנוכחית לרוץ 10,000 מ'. על טפרי נראה שהחוקים הפיזיולוגיים לא ממש תופסים. בניגוד לכל היגיון מדעי, 29 ימים אחרי ההופעה המצוינת באליפות העולם ועוד אחרי שחלה בקורונה – טפרי המריא לעוד שיא ורק ספרינט חולני של ריכרד רינגר הגרמני מנע ממנו מדליית זהב מדהימה. כך או כך, מדובר באחד מגדולי הספורטאים הישראלים כיום. לא פחות. בענף כמו מרתון, שבו ספורטאים מגיעים לבשלות בגיל מאוחר יחסית, סביר להניח כי טפרי בן ה-29 עוד לא הגיע לשיא שלו. מטורף לחשוב מה הוא עוד מתכנן לנו להמשך.
