במסיבת יום ההולדת ה־70 שלו שנערכה אתמול, כשהוא מוקף בהרבה אהבה של המשפחה והחברים, חסר לצביקה שרף רק דבר אחד – לדעת שעל הבוקר מחכה לו איזה אימון בוקר לוהט. הגיל לא האט אותו, ותאמינו לי שבשביל שזה יקרה, הוא היה מוכן ללכת הביתה מוקדם, באמצע החגיגה. כבר שלוש שנים בערך, אחרי קדנציה במכבי ראשל"צ שהייתה תחנתו האחרונה, הוא נשאר ללא קבוצה וצריך להסתפק בזכרונות מהשנים שלו על הקווים. ואלו זכרונות מפוארים, כאלו שמציבים אותו בשורה הראשונה של המאמנים בישראל, לא רק בכדורסל.
את צביקה כבר לא תשנו, ו"הבעיה" שלו הייתה ונשארה שהוא אינו יס־מן. שרף הוא בן אדם שלא עושה חשבון, איש דוגרי שאומר לכל אחד בדיוק מה שהוא חושב עליו, בלי לייפות דברים. אולי זו הסיבה לכך שלא פעם, כאשר "מומחים" למיניהם מתייחסים לגדולים באמת שהיו בכדורסל הישראלי, הם שוכחים ממנו. הם מזכירים את הישגיהם של יהושע רוזין, רלף קליין, פיני גרשון, שמעון צ'ינגה שלח, מולי קצורין, אברהם חמו ואריק שיבק, ומתעלמים מצביקה, או מגמדים אותו.
כל חייו הוא היה איש של עבודה. תחילת הקריירה שלו כמאמן הייתה שילוב בין הכדורסל לפעילות כחבר "אגד", תחילה על האוטובוס ובהמשך במכללים, עד למינויו כמנהל המוסך. מדי בוקר היה מגיע ראשון למוסך, ובהמשך היום משלב את זה עם עבודתו בקבוצה או בנבחרת. עם השנים יצא לפנסיה מוקדמת מהחברה והתרכז בספורט בלבד. ובצדק, כי ספרי ההיסטוריה של הכדורסל מחמיאים לו מאוד: 10 אליפויות ישראל כמאמן ראשי במכבי ת"א, 6 גביעי מדינה, כל התארים האפשריים ב־1981 כעוזרו של רודי דאמיקו (כולל גביע אירופה לאלופות והגביע הביניבשתי) ועוד שלושה גמרים אירופיים כמאמן הראשי של הצהובים. הוא אימן את הנבחרת יותר שנים מאשר כל אחד – 1984-87, 1991-97 ו-2005-09.
צביקה גם הדריך 7 קבוצות זרות, בראשן אריס סלוניקי אותה הוביל בעונת 1992/93 לזכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע. מאז הזכייה, בכל שנה חוגגים בסלוניקי את התאריך ולא שוכחים להרים לו טלפון ולומר תודה. הוא גם אימן שנתיים את היריבה הגדולה, פאוק סלוניקי, וגם את מקדוניקוס, ספרטק סנט פטרסבורג (לקח איתה את הגביע הרוסי), דינמו מוסקבה, לימוז' ו־ורוצלאב. ובארץ? מכבי דרום, בית"ר ת"א, הפועל ת"א, הפועל ר"ג, אליצור נתניה, מכבי ראשל"צ, הפועל ירושלים, מכבי אשדוד/באר טוביה. איפה הוא לא היה? הוא נשוי באושר כבר 48 שנים לרונית, בעבר אחת מהכדורסלניות הבולטות בארץ, והבן לירון הלך בעקבות האב ומשמש כמאמן.
מבקריו יצביעו על שלושת ההפסדים בגמרים האירופיים, אבל צביקה שקט. התואר האירופי עם אריס, המקום השביעי עם הנבחרת באליפות העולם, הקריירה הארוכה – כל אלו עומדים לזכותו. מזל טוב, צביקה!
