הבעיה היחידה עם התיקו מול צרפת, אולי רגע השיא של נבחרת ישראל בשנים האחרונות, הוא שזה לא היה המשחק האחרון שלה אי פעם. יכול היה להיות מצוין אם זו הייתה נקבעת כמילה האחרונה מתוך ההבנה שרוב הסיכויים שלא תמצא מילה יפה יותר.
אלא שלאופ"א היו תכניות אחרות, וכך שלושה ימים אחרי הגאווה בפריז הגיעה נבחרת בלגיה בתזמון הכי טוב והכי גרוע גם יחד - כשיש לנו לפתע למה לקוות, אבל גם ממה להתאכזב. הרי לא הגענו למשחק הזה סתם כך, כנבחרת ישראל הקטנה ולמודת האכזבות, אלא כזו שלא ספגה מצרפת. לא היה לבלגיה על מה לשחק, כמי שאיבדה כל סיכוי למקום השני, אבל היה לה בהחלט עם מה לשחק - עם הציפיות שלנו.
אחד הדברים המרשימים ביותר שרן בן שמעון עשה בקמפיין הלא פשוט הזה, כמאמנו של דוד מול שלושה גולייתים, הוא להתחייב להנעת כדור בחלק האחורי ויהי מה - אפילו אם שבעה שחקנים של בלגיה מתנפלים. קו דק מפריד בין אומץ לטיפשות כשמשחקים כך באש, אבל אבסורדי ככל שישמע הדבר, דווקא כשמסוכן זה בדיוק הזמן להסתכן. אם אפשר להפיק איזשהו ערך ממשחקים מול נבחרות עדיפות כל כך, זו הקניית שיטה וערכים בצל התנאים הקיצוניים אשר בהכרח ישרתו את הנבחרת גם בזמנים נוחים יותר. הנבחרת לא הייתה מרוויחה דבר אם הייתה ממהרת להיפטר מהכדור בהזדמנות הראשונה. לא רק שזה לא היה מסייע לה לשרוד את בלגיה, זה לא היה מפתח אצלה דבר לקראת בולגריה, סלובקיה או מי שיהיו היריבות הריאליות יותר שממתינות לה בהמשך הדרך. זה שריר שמצריך תרגול, ואף פעם לא מוקדם להתחיל לאמן אותו.
חושבים קדימה, לא רק אחורה
עם דור פרץ על חשבונו של ליאל עבדה, היו לנבחרת חמישה שחקנים שמיומנים בהנעת כדור - ארבעה מהם במרכז, ומנור סולומון באגף (משחק לפנתאון, עם ביצוע מטלות הגנתיות שספק אם נדרש להן אי פעם). כך בדיוק באו לאוויר העולם שתי התקפות בסביבות הדקה ה-22, שאחת מהן הניבה קרן והשנייה בעיטה של אלי דסה לקורה. הנבחרת הניעה כדור לא רק כאמצעי לנטרול לחץ, אלא כחלק מכוונה אמיתית להתקרב איתו לצד השני של המגרש. אחרי ה-0:0 האובר-הגנתי בפריז, שהיה בעיקר מאמץ הישרדותי ולא יצירתי, נבחרת ישראל עשתה הכל כדי להתקדם לעבר 0:0 אחר, זה שבו לא רק מתאמצים למנוע את השער מהיריבה, אלא גם מנסים להשיג אותו בעצמנו. ומי יודע, אולי אפילו יותר.
בן שמעון: "מהימים המאושרים בחיי"
(באדיבות ONE)
אחרי ארבעה הפסדים רצופים, התיקו בפריז היה צעד אחד קדימה. המשחק מול בלגיה כבר היה הצעד השני, כשעל המגרש בדקות הסיום היו לא רק אוסקר גלוך וסולומון, אלא גם דיא סבע, ירדן שועה ועמרי גאנדלמן, שחושבים גם קדימה ולא רק אחורה. בדקה ה-86 קרה מה שהוא מצד אחד בלתי מתקבל על הדעת, ומצד שני מתבקש בהתחשב בגישה של הנבחרת לאורך המשחק כולו - לחץ של הנבחרת בהובלתו של סבע ייצר איבוד כדור ובסופו כבש שועה, קצת יותר מעשר דקות להופעת הבכורה שלו בנבחרת, את שער הניצחון. זה מסורתית הזמן במשחק שבו ישראל, אם בכלל הייתה מצליחה להישאר תחרותית בשלב שכזה, הייתה נדחסת לשערה ומקבלת את השער - בטח לא כובשת אותו. אבל אולי זה זמן של נסים, אולי זו נבחרת של ימים אחרים. סבע ושועה, שני שחקנים שהנבחרת מנעה מעצמה מסיבות שונות, זומנו לחלון המשחקים הזה כי מישהו השכיל להבין שאין לנו פריבילגיה לוותר על המעט שיש לנו. אנחנו לא צריכים לקשור יד אחת מאחורי הגב, אנחנו צריכים לנצל כל רגל שבנמצא.
