מלחמות הן הדבר שרוב האנשים רוצים לשים מאחור. לצערי, לא הצלחנו לתת לשלום צ'אנס אמיתי, אבל דווקא בימים הקשים ביותר היו אוכלוסיות שסוף סוף השמיעו את קולן. במלחמות העולם התעשייה נאלצה למסור את הגברים למדי הצבא, והנשים קיבלו הזדמנות אמיתית לתמוך הרחק מהחזית. בנוסף, הן היוו חילוף משמעותי במגרשים: באנגליה של מלחמת העולם הראשונה הנשים התחילו למלא את אצטדיוני הכדורגל, ובארה"ב של שנות הארבעים שחקניות הסופטבול החליפו את הגברים במשחק הבייסבול (אלו התגייסו בהמוניהם).
זה התחיל במקרה: ראשי המפעלים באנגליה החליטו לתת לעובדות להתאמן בכדורגל על מנת לשמור על המורל ועל בריאותן, וכשהן הפגינו יכולת טובה הוחלט על משחק ידידות עם מפעל אחר ברוח הנתינה של חג המולד. 0:4 לזכות "קר ליידיז" בפרסטון גייס סכום הקרוב ל-40,000 ליש"ט של היום, וכולו הלך לצדקה. השחקניות הפכו לסלבז, המשיכו לשחק ולגייס כסף, אבל ארבע שנים אחרי המלחמה, כשהמשחקים המשיכו למשוך קהל ולהצליח, הנוהג הופסק וההתאחדות האנגלית אסרה על כדורגל נשים בטענה שהדבר מסוכן לפריון האישה.
בארה"ב למדו ממה שקרה באי הבריטי. ובמטרה לעודד את האזרחים המודאגים שנשארו בבית (ועל הדרך להרוויח כמה גרושים), קבוצה של משקיעים פתחה ליגת בייסבול מקצוענית לנשים. כמו השקעה לכל דבר, היה צריך להוציא כסף לפני שייכנס, והליגה התנהלה כך במלוא מובן המילה - גיוס השחקניות התחיל כשציידי הכישרונות חיפשו בכל פינה בארה"ב שחקניות סופטבול עם פוטנציאל. 300 הטובות ביותר, עם הפנים המתאימות לייצוג נשי, נסעו למיונים בשיקגו, אך רק 60 נבחרו לשחק באחת מארבע הקבוצות. המאמנים היו שחקני עבר מוצלחים, והשחקניות המוכשרות שנבחרו בפינצטה קיבלו שכר נאה ששווה ערך ליותר מ-1,000 דולר של היום לשבוע.
בדומה לספורטאי העילית של היום, השחקניות פעלו תחת לו"ז עמוס ביותר שכלל נסיעות רבות מעיר לעיר, וחיו תחת חוקים נוקשים. היה להן אסור לצאת לבלות, לשתות או לעשן, ואת רוב זמנן החברות לקבוצה בילו במשחקי קלפים ושיחות נפש. כמו כן, הן היו צריכות לייצג את המין הנשי כמו שצריך, לכן, בזמן של פגרה או הפסקה הן היו לומדות בשיעורי נימוסים איך עליהן להתנהג, ללכת, להתלבש ואפילו להתקלח ולהתאפר אחרי משחק. הבנות נהנו מהתהילה רק לאחר מכן, אבל נאלצו לסבול בינתיים, בעיקר משפשופים בשל לבישת חצאית קצרה בזמן המשחק, דבר שנדרש מהן כבר מהיום הראשון כשהיו במיונים.
לקהל לקח קצת זמן להגיע, אבל בסופו של דבר זה קרה בעיקר בזכות פרסום נרחב. הליגה סוקרה בכל המדינה וכללה כתבות צבע רבות במגזינים של "טיים" ו"לייף", בנוסף לסיקור בעיתונים המקומיים. במהלך פעילות הליגה בין 1943 ל-1954, יותר מ-900,000 צופים ביקרו במשחקים, שכללו בין השאר הפעלות למשפחה - והכל ברוח של ייצוג "נשי" ובידור. למרות שהפרויקט היה מתקדם לזמנו, צריך לזכור שמדובר בתקופה בה ספורטאים שחורים לא יכלו לשחק בליגות המקצועניות בארה"ב, כולל נשים.
כולם יודעים שקשה מאוד לעלות לפסגה של ההר, אבל כמה קל ליפול ממנו? כמו כדור שלג מתגלגל, הליגה התחילה לאבד פופולריות. הגברים חזרו מהמלחמה, הקבוצות העדיפו לחסוך כסף, להפסיק להשקיע בפרסום ולתת לבנות לעשות את שלהן. להנהלות שקיבלו את המושכות לא היה ניסיון או הבנה רבה בעסקים, והיחס בתקשורת נעלם. כמו כן, התחרותיות ירדה כיוון שהקבוצות ששיגשגו אספו את השחקניות הטובות ביותר בזמן שהאחרות הסתפקו בשאריות.
יותר מ-80 שנה עברו, ובספורט הנשי עדיין מנסים למצוא דרך פעולה. בבייסבול ניסו להקים שוב ליגה מקצוענית, אך אף ניסיון לא היה מוצלח. במדינת הכדורגל של האי הבריטי למדו את הלקח והתחילו לתת לנשים את הבמה בשנות ה-90, אך הליגה הפכה למקצוענית רק בשנתיים האחרונות. מכאן עולה השאלה, איפה טעינו? כמו אהבת האמת שחמקה בין הידיים, מנהלים, ספורטאיות ואוהדים תוהים מה היה קורה אילו היו ממשיכים לסקר את הליגה בארה"ב? אילו היו נותנים לכדורגלניות לשחק? אפשר רק לקוות שבפעם הבאה שתהיה הזדמנות פז, נצליח לתפוס את הכדור, ללא צורך במלחמה מלאה עם דם.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
