הצפייה באירועי הספורט של הקיץ – מהיורו בכדורגל, דרך האולימפיאדה ועד אליפות ארה"ב בטניס, הייתה חוויה מעצימה שנתנה לכל חובב ספורט (וביניהם גם אני) קצת מפלט מהמצב הכאוטי בו נמצאת מדינתנו בשנה האחרונה. ואולי הדבר הכי טוב בקצת אסקפיזם – זו היכולת לחשוב פתאום ככה סתם על דברים אחרים, לתהות על משמעות הדברים ומה עומד מאחוריהם. בעודי צופה בגמר אליפות ארה"ב בטניס, לא יכולתי להימנע ולהיסחף אחרי מחשבותי על עולם הספורט האמריקאי.
ארצות הברית היא מעצמת ספורט עולמית. אפשר לאהוב את האמריקאים, אפשר לשנוא אותם, אפשר לקנא בהם ואפשר לבקר אותם, אבל על דבר אחד אין מחלוקת – ארצות הברית היא מעצמה! כמובן שבמדינה ענקית של מעל ל-330 מיליון תושבים, הגיוני שיהיו הישגים בכל תחום שהוא, אבל קשה לא להתפעל מהתרבות האמריקאית של יותר גדול, יותר חזק, יותר נוצץ ויותר מהר – ככה הם בעסקים וככה הם גם בספורט.

2 צפייה בגלריה
הטניסאי האמריקאי טיילור פריץ
הטניסאי האמריקאי טיילור פריץ
הטניסאי האמריקאי טיילור פריץ
(TIMOTHY A. CLARY / AFP)

כאשר נחשפים אל תרבות הספורט האמריקאית, וכן, יש דבר כזה תרבות ספורט שהיא מעבר ל"יאללה יאללה תבעט לשער", קשה להחליט האם זה מרשים או פסיכי. מערכות הספורט המקצועני האמריקאי עובדות בצורה דקדקנית עם דגש על כל פרט ופרט עד לרמת הבורג. אין כמו משחק הפוטבול כדי להבין את זה יותר טוב – כאשר מסתכלים על משחק פוטבול, קשה להבין מה זו כמות האנשים האדירה בצידי המגרש. יש את המאמן ויש את מאמן ההגנה ומאמן ההתקפה והעוזרים של כל אחד מהמאמנים ומאמני הכושר ומאמן הקוורטרבקים וכו' וכו'... אבל כאשר הולכים לראות ממש את האימונים של הקבוצות והשחקנים – אפשר להתרשם שלא מדובר במערכת בירוקרטית מנופחת של הרבה אוכלי חינם - משהו שלנו הישראלים נראה כמו הברירה הטבעית בכל דבר - אלא מדובר בקבוצת אנשים שכל אחד לוקח את התפקיד שלו, קטן ככל שיהיה, בשיא הרצינות.
בצורה הזאת אפשר לראות מאמנים ושחקנים עובדים על פרטים טכניים, אימוני כושר ואימונים מנטליים ומשפרים ומלטשים מיומנויות קטנות וכמעט בלתי נראות עד לרמת שלמות. אמנם המגמה הזאת, של התמקצעות ברמות יותר ויותר פרטניות, קיימת כמעט בכל העולם ובכל ענף ספורט, אבל אין ספק שארצות הברית בולטת בראש, בהתייחסות שלה לנושא.
אז לכאורה, הספורט האמריקאי אמור לחוות עדנה – הם עושים הכל ברצינות, משקיעים כסף, זמן ועבודה – הם צריכים לשלוט בספורט. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שהספורט האמריקאי לא טוב או שוקע, ובכל זאת – דווקא בשני העשורים האחרונים, פתאום לא כל כך ברור שהתרבות האמריקאית מביאה לתוצאות הרצויות. החל משנות ה-2000, אפשר לראות יותר ויותר תחומים בהם דווקא ספורטאים מהמזרח הרחוק, או מאירופה – ה"עצלנית" – תופסים יותר מקום בצמרת המקצועית.
נכון – בענפי הספורט האמריקאים הקלאסיים – פוטבול, בייסבול – אין מה לדבר. אבל קחו לדוגמא את הכדורסל. לפני למעלה מ-30 שנה, בקושי אפשר היה לראות שחקנים אירופיים ב-NBA. היה איזה אחד – דראז'ן פטרוביץ' למי שזוכר – שנחשב לכוכב הכי גדול באירופה בזמנו, שנכנס ל-NBA והיה שחקן טוב – אבל ממש לא מעבר לשחקן חביב. היום המצב אחר לגמרי. עובדה מעניינת: 5 הזוכים האחרונים בתואר ה-MVP של העונה אינם אמריקאים – יאניס אנדטוקומבו (פעמיים), ניקולה יוקיץ' (פעמיים) וג'ואל אמביד. למעשה, שלושת הזוכים האחרונים ב-MVP (אמביד, יוקיץ' ויאניס) יחד עם לוקה דונצ'יץ' הפנומנלי – הם ללא ספק מעשרת השחקנים הכי טובים בליגה הטובה בעולם בשנים האחרונות (ונכון – צודק מי שיגיד על יאניס שהוא גם לא באמת יווני).

2 צפייה בגלריה
יאניס אנדטקומבו
יאניס אנדטקומבו
יאניס אנדטקומבו
(צילום: Aris MESSINIS / AFP)

דוגמה נוספת ואולי בולטת יותר היא ענף הטניס – שנים הייתה לאמריקאים נציגות בולטת בעשירייה הראשונה – קונורס, מקנרו, אגאסי, קורייר וסמפראס לצד כריס אוורט, לידזי דוונפורט, ונוס וסרינה וויליאמס, הם אולי השמות הבולטים שממש שלטו בתקופתם. אבל מסביב לשמות הענקיים האלו היו תמיד עוד כוכבים שונים שעלו וירדו – מייקל צ'אנג, בראד גילברט, טוד מרטין, ג'יימס בלייק, אנדי רודיק ועוד, היו כולם שחקני טופ 10 לגיטימיים וטובים לאורך זמן.
והנה – בעשור האחרון ואולי אף יותר – למעשה מאז פרישתו של רודיק – לא היה לאמריקאים נציג ראוי בעשרת השחקנים הטובים בעולם. היו הבלחות של ג'ון איזנר, וגם היום יש להם דור צעיר מרשים מאוד בראשות טיילור פריץ, פרנסס טיאפו, בן שלטון הצעיר או טומי פול – כולם שחקנים מצוינים ברמה הגבוהה באמת – אבל אף אחד מהם לא באמת מתעלה לאורך זמן ושומר על עקביות כמו הטניסאים האמריקאים בני הדורות הקודמים או כמו הטניסאים האירופיים בני זמננו. אז מה בעצם עובר על הספורט האמריקאי – הוא עדיין עדיף על כל השאר? הוא הולך אחורה? שאר העולם הולך קדימה?
כנראה שכל התשובות נכונות. ככה זה בחיים האמיתיים – אין אמת אחת מוחלטת ויש מצב שכולם צודקים או כולם טועים (גם אם זה חלקית). תרשו לי להציע נקודה למחשבה. התרבות האמריקאית תמיד הייתה מתקדמת יותר, פורצת דרך יותר, מהירה יותר. אבל אולי זה הוא שורש הבעיה. אולי השינויים התרבותיים שחלים על החברה בעולם כולו מתחילים לתת את אותותיהם על ראשוני המאמצים – הלוא הם האמריקאים?
התרבות שלנו היום מושפעת בצורה דומיננטית מהתפשטות האינטרנט והרשתות החברתיות – הן לטובה והן לרעה. בכל העולם מרגישים את ההשפעות במידה כזאת או אחרת. עולם ה"אינסטנט" שבו אנחנו יכולים להגיע ולקבל את הכל יותר מהר, כאן ועכשיו, העולם שבו אנחנו יכולים להגיד (או יותר נכון לכתוב) כל מה שעובר לנו בראש מבלי להתמודד עם התגובות של הצד השני פנים אל פנים, עולם שבו הגירויים הבלתי פוסקים מביאים אותנו לסף אדישות אל מול העולם, עולם שבו ביקורות רודפות אחרינו 24/7 בלי שנוכל להימלט למקום שקט – כל אלו משנים ומשפיעים גם על תרבות הספורט.
כמות הספורטאים שמוציאים החוצה את חוסר היכולת להתמודד נפשית עם השפעות העולם החדש הולכת וגדלה (סימון ביילס ונאומי אוסקה הן רק הבולטות שבהן). אבל גם ברמה הנמוכה וההתחלתית של הספורט יש השפעות. הילדים וההורים שלהם יחד – מצפים לתוצאות טובות יותר ומהר יותר. הסבלנות והנכונות ליהנות מהדרך ולא רק להגיע לתוצאה מהר ככל שניתן כמעט נעלמו מן העולם, וכל מאמן של ילדים צעירים מרגיש את הלחץ הזה נושף בעורפו.
בתרבות כזאת קשה מאוד לגדל ספורטאים – תהליך שהוא גם ככה ארוך וקשה שדורש התמדה לאורך שנים עם עקומת למידה ושיפור שלעיתים כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. ואולי, בארה"ב, כמו בכל דבר, השפעות התרבות העכשווית באות לידי ביטוי יותר מהר, יותר חזק ויותר קיצוני?
אין לנו תשובה טובה לשאלות האלה וכנראה גם לא תהיה. מה שבטוח הוא שארה"ב היא עדיין כור היתוך של אתלטים מעולים ומאגר כישרונות בלתי נלאה ומוסר עבודה גבוה שמחפה על השפעות התרבות בת זמננו – בינתיים לפחות...
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.