תארו לכם שלבאיירן מינכן היה שחקן שהוא הארי קיין כשהקבוצה תוקפת, ומנואל נוייר כשהקבוצה מגינה. תארו לכם שלגולדן סטייט היה את סטף קרי בהתקפה, ושנייה אחרי שהקרי הזה היה קולע שלשה בהתקפה הוא היה מסתובב לכיוון ההגנה והופך לסקוטי פיפן. ותארו לכם שלשחקן הזה היה אפיל חברתי־תקשורתי־פרסומי חוצה יבשות ותרבויות. כמה הייתם מוכנים לשלם לשחקן כזה?
בתחילת דצמבר, השאלה הזו הפכה מהיפותטית למציאות, כשקבוצת הבייסבול של לוס־אנג'לס דודג'רס החתימה את המגיש והחובט היפני שוהיי אוטאני לחוזה על סך 700 מיליון דולר לעשר שנים. מספרים מופרזים? לדעת אנשים רבים – הן מנהלים, מאמנים ושחקנים בקבוצות בייסבול, והן סוכנים ואנשי שיווק – הדודג'רס קיבלו את הדיל של החיים שלהם, מכירת סייל ב"יום שישי השחור".
כוכב כפול
אוטאני הוא שחקן הבייסבול הכי טוב של הזמן המודרני. אין על כך שאלה. הוא אולסטאר גם כמגיש וגם כחובט. אבל בחירות, תארים וסטטיסטיקות לא מתחילים בכלל לתאר אותו ואת ההשפעה שלו על הענף. ב־8 בדצמבר, כשהחלו להתרוצץ בקנדה שמועות כי אוטאני, שסיים את חוזהו בלוס־אנג'לס איינג'לס, נמצא על טיסה מספר N616RH בדרכו לקנדה כדי לחתום עם טורונטו בלו ג'ייז, דיווחה אפליקציית נתב טיסות קנדית על מיליוני אנשים שעקבו אחרי המסלול. מאות חיכו לו מאחורי הגדרות של מסלול הנחיתה, כולל מסוק שחג מעליו. אוטאני בחר בסוף להישאר בקליפורניה, אבל ככה נראית אוטאנימאניה.
שחקנים מהסוג והאיכות של אוטאני מגיעים לליגה פעם במאה שנה. זו לא קלישאה: מאז בייב רות' לא היה לליגת הבייסבול שחקן שמשחק באופן דומיננטי את שתי הדיסציפלינות של המשחק. זה לא קורה יותר. אוטאני משחק ככה כבר שש שנים בליגה האמריקאית המקצוענית. פעמיים הוא היה ה־MVP של הליגה (בשני המקרים נבחר פה אחד). הוא בן 29, אבל חסר גיל באמת. הוא שייך לקאדר קטן ביותר של ספורטאים שלא רק מצטיינים בספורט שלהם, אלא שמשנים לחלוטין את הענף לו הם שייכים. רות', שאחרי זמן מסוים הפסיק לשחק כמגיש, הפך לאייקון ספורטיבי אמריקאי ולגיבור לאומי, ועד היום המעבר שלו מבוסטון רד סוקס ליריבה האיומה, ניו־יורק יאנקיז, נחשב למיסטי. לאוטאני יש את כל המרכיבים להפוך לבייב רות' הבא.
ולכך חשוב להוסיף את העובדה שהוא מגיע מתרבות של בייסבול, אבל לגמרי אחרת ושונה מהתרבות האמריקאית.
ותודה לאינפלציה ולריבית
"בייב רות' היפני", כפי שאוטאני מכונה, משנה את הענף פיננסית בדיוק כפי שרות' שינה אותו. ב־1931 רות' קיבל מהיאנקיז 80 אלף דולר, משכורת שהייתה גבוהה יותר מזו של הנשיא הרברט הובר ("ובאמת הייתה לי שנה הרבה יותר טובה ופרודוקטיבית משלו", התבדח רות' בזמנו). החוזה של אוטאני פורץ גבולות. הוא גבוה יותר מהתוצר השנתי הלאומי של כמה ארצות.
החוזה של אוטאני מיוחד במינו. הוא אמנם גבוה יותר מזה של ספורטאים כמו מסי, לברון או רונאלדו, אבל בפריסה שנתית, הוא מרוויח פחות מהם. גם חלוקת החוזה שלו שונה. הוא ירוויח "רק" 20 מיליון דולר ב־10 השנים הקרובות, השנים שבהן הוא אמור להיות בשיא כושרו ויכולתו. את שאר הכסף, 680 מיליון דולר, הוא אמור לקבל בתום 10 השנים הללו. לא צריך לדאוג לו: ההערכות הן שהישארותו בשוק גדול כמו לוס־אנג'לס תביא לביתו עוד 50 מיליון דולר לשנה מחוזי פרסום.
החוזה הזה טוב לשני הצדדים: הוא מעניק לדודג'רס גמישות כלכלית להחתים עוד כוכבים כדי לחזק את הקבוצה, והחיזוק הזה מגביר את סיכוייו של אוטאני להשיג תארים קבוצתיים לצד תאריו האישיים (יש לו רק אליפות אחת, וגם היא ביפן), ולהפוך אותו לאייקון אפילו גדול יותר באמריקה ובמולדתו. עבור הדודג'רס יש עוד יתרונות פיננסיים: הם מחויבים לשים בבנק כל שנה סכום שב־2034 יהיה שווה ערך ל־68 מיליון דולר. לפי ההערכות, מדובר בסכום עכשווי בשווי של 45 מיליון דולר. בנוסף למשכורת השנתית שלו, לוס־אנג'לס תוציא מהכיס שלה 500 מיליון דולר עבור החוזה. את השאר ישלמו האינפלציה והריבית. ומעבר לכך, ההערכות של חברות השקעות המתעסקות בספורט הן שבזכות ההחתמה של אוטאני, החל מהעונה הבאה חברות יפניות ישקיעו מאות מיליוני דולרים מדי שנה בשטחי פרסום שקשורים לדודג'רס.
מג'יק מחכה לאליפות
הציפיות מאוטאני לא נמצאות בשמיים. הן מתחילות שם. ניתוח במרפק הימני שלו, היד הזורקת, ימנע ממנו להגיש בשנה הקרובה, אבל הדודג'רס, שהגיעו לפלייאוף 11 שנה ברציפות, זכו רק באליפות אחת במהלך התקופה הזו (2020). עבור קבוצת הבעלים, שכוללת ווינרים חסרי פשרות ונטולי תירוצים כמו בילי ג'ין קינג ומג'יק ג'ונסון, ההחתמה של אוטאני היא דרישה לאליפויות. לא פחות. מכירת כרטיסים זה נפלא, ותזרים מזומן מכובד ממכירת מזכרות ביפן תמיד יתקבל בברכה, אבל אוטאני הוחתם על חוזה העל כדי להפוך את הדודג'רס לאלופים ולהפוך בעצמו לסימבול ספורט חוצה תרבויות.
אוטאני הביישן, שבקושי מדבר אנגלית (הוא מגיע לראיונות או מסיבות עיתונאים רק בליווי מתרגם צמוד), חייב את ההצלחה גם לעצמו. הוא הצליח להביא ליפן זהב באליפות העולם אחרי ניצחון על ארה"ב בגמר, אבל בשש השנים שלו באיינג'לס הוא לא הצליח להגיע לפלייאוף ואפילו לא הצליח להגיע עם הקבוצה למאזן חיובי של ניצחונות בעונה. חובת ההוכחה עליו, החוזה הגדול בהיסטוריה על כתפיו.
החוזה הגדול בהיסטוריה, יותר ממסי או אמבאפה, יותר מפטריק מהמוס או לברון, לשחקן שיכול להעיף את הכדור מעל 100 מטר באוויר או לזרוק אותו במהירות של יותר מ־150 קמ"ש, והכל בצורה עקבית, שנה אחרי שנה, משחק אחרי משחק. הדבר המטורף ביותר לגבי חוזה כסף המונופול שנזרק על אוטאני הוא שהוא שווה כל אגורה, ושהדודג'רס, כאמור, עוד קיבלו עסקה נדירה.
הפנים של השינוי
אוטאני מגיש ביד ימין (אם יצטרך, הוא יגיש השנה בסוף משחקים כ"'קלוזר", אחד השחקנים שסוגרים את המשחק בעמדת יתרון), אבל חובט בשמאל. כמעט בלתי אפשרי לחבוט נגדו, וקשה מאוד לפסול אותו כחובט. ה"ניו־יורקר" תיאר אותו כ"חלום", אבל אם אתה היריב, הוא חלום בלהות. אתה מחתים שחקן אחד על חוזה מפלצתי, ומקבל עבורו שתי ישויות. הוא שחקן שרעב לניצחונות ולאליפויות, שחקן שרוצה להיזכר במספר התארים שיביא למטרופוליטן כמו לוס־אנג'לס ולקבוצה היסטורית כמו הדודג'רס, והכבוד שהוא יביא למולדת שלו, שיהיה שווה הרבה יותר ממספר האפסים שהוא יכניס לחשבון הבנק שלו כשהקריירה שלו כבר תגיע לסיומה.
אבל לא מדובר רק בדודג'רס, ולא מדובר רק בכסף (כנראה שהיה משתכר יותר לולא הפציעה החוזרת שלו במרפק), אלא שמדובר בעתיד הענף. בייסבול מנסה להיות רלוונטי יותר לדור הצעיר, מהיר, בנוי כמשחק שאפשר לצפות ברגעי השיא שלו בשלוש דקות בטיקטוק. אוטאני, שהעלה את ממוצע הצופים במשחקי חוץ ביותר מ־5,000 צופים למשחק, הוא הפנים של השינוי הזה. מבחינות מסוימות, פשוט אסור לו להיכשל. הוא חייב להיות שווה כל דולר מהחוזה שלו.
