ההפסד הביתי הראשון העונה של מכבי ת"א בכל המסגרות, בתחילת החודש מול ברצלונה, השאיר את האוהדים מבואסים. היו רגעים רבים במשחק בהם הם האמינו שאפשר לשמור על הבית ולהשיג ניצחון יוקרתי שיחזיר את הקבוצה למסלול, אבל זה נגמר בתוצאה מוצדקת למדי לאור יחסי הכוחות. אבל גם מי שהיה עצבני במיוחד לא יכל שלא לחייך בקטנה בלב בשביל שאראס.
שרונאס יאסיקביצ'יוס, כיום מאמן בארסה, היה החומר ממנו עשויים החלומות של אוהדי מכבי ת"א הצעירים והזכרונות היפים ביותר של המבוגרים יותר. היו לאורך השנים קבוצות היסטוריות במועדון, ראשוניות, חלוציות ומרגשות, אבל כזו כמו ששאראס היה ממנהיגיה לא הייתה. הנה, אני מודה ולא מדבר בשם אף אחד אחר: נלחצתי עד שלא ראיתי את שאראס בהיכל, וברגע שראיתי אותו ממקומי ביציע התרגשתי בפעם המי־יודע־כמה. זה קורה בכל פעם מחדש. למרות ששאראס כמאמן זה לא אותו דבר כמו השחקן, לא אשכח לעולם את הופעותיו הפנומנליות. מבחינתי הוא היה ונשאר אחד ויחיד, ובכל פעם שיצא לי לראות אותו משחק, התחשק לי לרדת אליו למגרש, לתת לו נשיקה ולהודות לו.
כי שאראס, ולא רק במדי מכבי ת"א, לא היה עוד כדורסלן – אלא אמן. בכל פעם שהכדור היה בידו, הוא יצר משהו שלא ראית אצלו קודם לכן. עוד איזו זריקה מיוחדת, עוד מסירה שרק אחד כמוהו יכול למסור, וכמובן שכדור ששאראס העביר הגיע לרוב לכתובת הנכונה. ומי שחושב שאני מחלק לו את מירב המחמאות בגלל שיש בינינו קשר חם, יכול להיות רגוע – אף פעם לא זכיתי ממנו ליחס מיוחד. בדרך כלל זה היה נראה ונשמע שהוא לא שם על התקשורת, שהוא מזלזל בה, שאני וחבריי הם בעצם כלום בהשוואה להשפעה שלו. אני כ"כ שרוף עליו שקיבלתי את העלבונות האלה כדבר מובן מאליו.
שאראס המאמן נשאר דומיננטי כמו בתקופתו כשחקן, אבל ישנם גם הבדלים: הוא פחות מחייך, יותר סמכותי, מרבה להתווכח עם השופטים, אבל זה חלק מהמזג הסוער שלו ואי אפשר להוציא את זה ממנו. כאשר נשמעת שריקה לא מוצדקת (גם אם זה רק בעיניו...) נגד שחקן שלו, הוא יוצא מכליו, והעבירות הטכניות לא מפחידות אותו, הוא ווינר באופיו כפי שהיה ככדורסלן פעיל. הכישרון הפך אותו לכדורסלן ענק, והידע הבלתי רגיל בכדורסל, ההתמדה והרצון העז הפכו אותו למאמן צמרת מבוקש, שהפסד או תבוסה לא משנים את מעמדו. הרי עוד לפני שצבר שתי דקות של ניסיון על הקווים קבוצות כבר עמדו בתור כדי להחתים אותו.
בליטא הוא עדיין אגדה, פופולרי מאוד ובעל מעמד מיוחד. לא מזמן, כאשר ז'לגיריס שיחקה בת"א, שוחחתי עם עתונאי ליטאי על שאראס השחקן ואח"כ המאמן, והוא הגדיר את התופעה בצורה מדויקת: "יש לו את הקסם שאין לאחרים. בעצם זה יותר מקסם, בכוחו להפנט שחקן שלו". כך הוא גם הגיע לגדולה גם בהיותו שחקן: הוא לא הסתפק ביכולת הרגילה אלא תמיד שאף לעוד, לתת את האקסטרה כדי להגיע לגבהים שהאחרים לא הצליחו להגיע אליהם. זה לא רק הרושם שהשאיר בהיותו שחקן מוביל במכבי ת"א והתצוגות הבלתי רגילות שנתן – גם כל מי שקשור לקבוצות האחרות שבהן שיחק יגיד עליו את אותם הדברים. שאראס היה ונשאר מספר 1. הוא יכול להעליב את חבריו, לעשות להם דווקא, לא למסור להם כדורים ולצעוק עליהם כשצריך – כי לשאראס מותר מה שלאחרים אסור. זה קונצנזוס שמחזיק כבר שנים.
