תמיד בחיים ישנו השלב הזה ולא משנה באיזה תחום שבו מגיעה ההידרדרות. נפילה, בין אם חלקית, זמנית, ולפעמים אפילו לא ניתנת לתיקון.
ארסן ונגר, מאמן העבר האגדי של ארסנל, זכה בשלוש אליפויות פרמייר־ליג, מתוכן שני דאבלים, 7 גביעים (המאמן עם הכי הרבה גביעים אנגליים בהיסטוריה) וכמובן זכורה לנו ההעפלה ההירואית לגמר ליגת האלופות ב־2006, רק בשביל להפסיד לברצלונה בדקה ה81- משער של ג'וליאנו בלאטי.
אך דווקא לאחר הגעתה לגמר, הגיעו מספר שנים רעות לקבוצה מצפון לונדון, והישגיה הסתכמו במספר גביעים מקומיים. השיא היה כאשר בשנתיים האחרונות של המאמן הצרפתי בתפקיד התותחנים לא הצליחו להתמקם בטופ 4 של הליגה. אוהדים רבים הביעו את זעמם, עשו מחאות רבות נגד שיטת המשחק המיושנת של ונגר, וטענתם העיקרית הייתה שהקבוצה מפתחת שחקנים צעירים ולא מספיק פעילה בשוק ההעברות.
לעומת ונגר, סר אלכס פרגוסון, הנמסיס הגדול, והמאמן היחידי שאימן קדנציה ארוכה יותר בפרמייר־ליג, עזב את מנצ'סטר יונייטד בדיוק בשיא לאחר שהוביל אותה האליפות האחרונה שלה ב־2012/13.
פרגי ידע בדיוק מתי לעזוב והשאיר את השדים האדומים בידיים טובות ובטוחות בדיוק לפני הנפילה הצפויה לאחר פיק של 5 אליפויות ב־7 שנים, ו־13 בסך הכל בתקופתו ביונייטד. שניהם כמובן ייזכרו כאגדות, אך הסקוטי ייזכר כאחד שידע לעזוב בזמן הנכון. יעקב שחר הוא מכבי חיפה, ומכבי חיפה היא יעקב שחר. הוא הצעיד את מכבי חיפה והכדורגל הישראלי להישגים אירופיים שטרם נראו בכדורגל הישראלי עד שרכש את המועדון. אחרי 30 שנה של הישגים חסרי תקדים כמו 8 אליפויות, 9 סגנויות, 4 גביעי מדינה, קמפיינים מצוינים באירופה ובעיקר שתי ההעפלות לשלב הבתים בליגת האלופות.
אי אפשר שלא להתחבר ליענקל’ה. אדם רהוט, נעים הליכות, יסודי, וגם בגילו הנושק ל־80 תוכלו לראותו מלא תשוקה ביציע. בשנים האחרונות ישנה הרגשה שהשיטה של שחר כבר פחות עובדות, והמועדון איבד גובה בהדרגה. המותג מכבי חיפה, בטח בכל הקשור לניהול, עדיין נחשב למתקדם. אצטדיון סמי עופר, רשת המדיה וקהל גדול ודוחף. אך מתחת לכל המעטפת, ההישגים של הקבוצה ב־9 העונות האחרונות מסתכמים בגביע אחד ב־2016, שלושה ימים אחרי שהושפלה 6:0 על־ידי מכבי מתל אביב. החגיגות לא נמשכו הרבה זמן, כאשר על הזכייה העיבה הודעת עזיבתו של יוסי בניון, דקות ספורות לאחר שריקת בטדי.
הכל התחיל בעונת 2011/12, בעידן ראובן עטר, שמונה למחליף של אלישע לוי לאחר שנים טובות במכבי נתניה. חיפה איבדה מספר עוגנים משמעותיים כמו בירם כיאל, ליאור רפאלוב, דקל קינן, שלומי ארבייטמן, פיטר מסיללה ועוד. כאן החלה הדעיכה של מכבי חיפה המפוארת והחזקה. המחליפים שהגיעו היו החתמות ללא מחשבה, והמועדון הפך לתחנת רכבת עבור זרים בינוניים במקרה הטוב. בכלל, הבחירות היו לא נכונות, כמו למשל העובדה שערן זהבי, שהוצע למועדון, לא חתם בגלל פערים כספיים, ולבסוף ההשקעה הייתה על החלוץ היהודי־קנדי, דניאל הבר, שלא הצליח בלשון המעטה. סיפור דומה היה סביב טוני ווקאמה, שהפך לאחד הזרים הגדולים בתולדות באר שבע.
לאחר כניסתו של מיץ' גולדהאר לכדורגל הישראלי והצלחתו הרבה עם צוותים זרים, הירוקים ניסו לחקות את השיטה, אלא שגם כאן נעשו טעויות בבחירת אנשי המקצוע. דמויות כמו רנה מולסטיין, מו אלאך ורוב מאס בטח לא ייכנסו למוזיאון מכבי חיפה. בכל התקופה הזאת תמיד התקשורת והאוהדים הפנו את האצבע המאשימה אל עבר השחקנים והמאמנים, אלא שב־3 השנים ההאחרונות גם שחר כבר לא חסין מביקורת.
על רקע שמועות על התעניינות מצד עידן עופר ברכישת הקבוצה, עולה השאלה האם הגיע הזמן של שחר לשחרר את מפעל החיים הפרטי שלו ולהעביר את המושכות לאדם אחר, ואולי כך לגרום לאוהדים לזכור אותו כאדם ששיכתב את ההיסטוריה, ולא כאדם שגורם לאוהדים רק להתרפק על ההיסטוריה. שיהיה יותר פרגי ופחות ונגר.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
