צפו בהתנגשות המפורסמת באולימפיאדת 1984
זולה באד מעולם לא זכתה במדליה אולימפית ולא באליפות עולם, גם מרי דקר מעולם לא עלתה על הפודיום במשחקים האולימפיים, אבל שתיהן נצרבו היטב בתודעה ההיסטורית, והכל בגלל רגע אחד אומלל. ריצת הגמר ל-3,000 מטר לנשים באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 נחשבת עד היום לאחת הדרמטיות והעצובות ביותר.
שתיהן נחשבו לאיכותיות ולמועמדות לזהב. באד, שנולדה בבלומפונטיין שבדרום אפריקה ב-1966 ובלטה בשל הרגלה לרוץ יחפה, עלתה לגדולה בגיל 17 כאשר קבעה שיא עולם לנשים בריצת 5,000 מטר - 15:01.83 דקות, אבל בשל העובדה שדרום אפריקה הייתה מושעית מכל פעילות באותה תקופה בגלל משטר האפרטהייד, לא הסכים איגוד האתלטיקה הבינלאומי להכיר בתוצאה כשיא עולם ולאפשר לה להשתתף בתחרויות רשמיות.
(השיר על זולה באד בביצוע ברנדה פאסי)
הרצה הדקיקה (48 ק"ג) שבתה את ליבם של רבים מחובבי הענף והפכה ללהיט ברחבי העולם, אבל בעיקר במדינתה. הזמרת המקומית ברנדה פאסי ביצעה להיט על שמה והמיניבוסים המקומיים קיבלו את הכינוי "זולה באד" בשל מהירות נסיעתם.
הענקת האזרחות הבריטית לבאד עוררה מחלוקת
משחקי לוס אנג'לס הלכו והתקרבו באותם ימים ולעולם האתלטיקה היה ברור שהרצה הכישרונית תיעדר מסיבות פוליטיות. עד שה"דיילי מייל" דיווח על כך שסבה של באד היה בריטי. בעקבות לחץ כבד מצד העיתון, תוך שיתוף פעולה עם איגוד האתלטיקה המקומי, בממלכה החליטו להעניק לבאד דרכון בריטי והיא עברה להתגורר עם משפחתה בגילפורד שבאנגליה.
המהלך השנוי במחלוקת עורר תרעומת, שכן אדם מן השורה שביקש אזרחות בריטית נאלץ בדרך כלל לחכות כמה שנים במקרה הטוב. מאידך, כך נסללה הדרך בפני באד, שבגיל 18 יכולה הייתה לייצג את בריטניה במשחקים האולימפיים. לימים היא הודתה שלא עשתה זאת מרצון וסבלה מגעגועים לחבריה ובני משפחתה בדרום אפריקה, אך לא הרשתה לעצמה להפסיד את ההזדמנות שנקרה בדרכה.
כלי התקשורת התכוננו חודשים ארוכים לחגיגה הגדולה ולעימות המסקרן בי באד לבין דקר, אלופת העולם האמריקנית, שנטלה את הזהב באליפות העולם הראשונה לנשים בריצות ל-1,500 ו-3,000 מטר שנערכו בהלסינקי ב-1983. ריצות ל-5,000 ו-10,000 מטר לנשים לא נערכו באותה תקופה במשחקים האולימפיים, כך שהאופציה היחידה עבור באד הייתה ב-3,000 מטר.
ביולי 1984, פחות מחודש לפני האולימפיאדה, קבעה באד שיא עולם ב-2,000 מטר – 5:33.15 דקות. שדרי הרדיו והטלוויזיה התלהבו, העיתונים פירסמו בהבלטה צילומים שלה בנעליים ובלי נעליים והכל חיכו לדו קרב הגדול בינה לבין האמריקנית, שהגיעה לשיאה בגיל 26. דקר שלטה עד אז בריצה זו, אבל לא יכלה לזכות בזהב ארבע שנים קודם לכן בשל החרם מצד ארה"ב על משחקי מוסקבה 1980.
כמעט אף אחד, למעט הרומנים ועכברי האתלטיקה השרופים ביותר, לא שם לב שאת התוצאה הטובה ביותר באותה שנה ב-3,000 מטר קבעה דווקא הרומנייה מריצ'יקה פויקה.
שתיים נלחמו, השלישית זכתה
במציאות, שתיים נלחמו והשלישית זכתה, כשבדרך התרחשה ההתנגשות המפורסמת ביותר בריצות הגמר האולימפיות. הדרמה הגדולה קרתה ב-10 באוגוסט, לפני 36 שנה.
דקר הוליכה כשבאד ופויקה בעקבותיה. לאחר מכן נטלה באד את ההובלה. שתי הרצות הדומיננטיות היו רגילות להוביל והעימות ביניהן היה חדש עבורן. אחרי 1,700 מטר התרחשה ביניהן ההתנגשות הראשונה, כאשר דקר נתקלה באחת מרגליה של באד וגרמה לה לאבד מעט את שיווי משקלה. שתיהן המשיכו ו-4:58 דקות מתחילת הריצה הן התנגשו שוב. רגלה השמאלית של באד נתקלה בירכה של דקר, שנפלה ונשכבה על הדשא לצד המסלול. באד איבדה את שיווי משקלה, אבל הצליחה להמשיך לרוץ.
המצלמות לא פספסו אפילו שבריר של שנייה מהטרגדיה הגדולה של הריצה. צילומים של דקר מקבלת טיפול רפואי ברגלה המדממת ונישאת מתייפחת בידיו של ארוסה (שהפך בהמשך לבעלה), זורק הדיסקוס הבריטי ריצ'ארד סלייני, פורסמו בכל מקום.
דקר לא הצליחה לסיים את הריצה. באד דווקא כן, אבל כולם ראו שהאירוע המסעיר השפיע עליה. היא אמנם הוליכה מספר שניות, אבל נחלשה מנטלית לאחר שהקהל האמריקני החל לשרוק לעברה בוז.
שלא כהרגלה, סיימה באד שביעית בלבד בזמן חלש מבחינתה, 8:48.80 דקות (11 שניות פחות טוב משיאה האישי). פויקה, שהייתה מבוגרת מהשתיים (בת 34), ניצלה את ההתרחשויות כדי לזכות בזהב בשיא אולימפי של 8:35.96 דקות (זכתה גם בארד ב-1,500 מטר) והקדימה את הבריטית וונדי סליי (9:39.47) והקנדית לין וויליאמס (8:42.14).
השאלה "מי אשמה" הפכה לנושא לוויכוח
הרגשות היו טעונים והצופים היפנו כולם את מבטיהם לעבר שתי המפסידות הגדולות, הרבה יותר מאשר לעבר דוכן המנצחים. "אל תטרחי", הטיחה דקר בבאד כאשר זו ניסתה להתנצל בפניה במנהרה, וגם מסיבת העיתונאים הייתה סוערת.
בדרך כלל משתדלים הרצים מאחור להימנע ממגע עם הרצים המובילים, אבל דקר טענה באותה מסיבת עיתונאים: "זולה באד ניסתה לחתוך פנימה (לתוך המסלול בו רצה דקר) מבלי להיות לפניי בצורה ברורה. הרגל שלה חתכה אותי ונפלתי כאשר ניסיתי להימנע מלדחוף אותה. כשאני חושבת על זה עכשיו הייתי צריכה לדחוף אותה, אבל אם הייתי עושה את זה הכותרות היו 'דקר דחפה את זולה'.
"לא יכולתי לעשות שום דבר וכשנפלתי ניסיתי לקום. כשניסיתי להסתובב נפלתי על המותן ואז החלה הבעיה בשריר. היא טעתה, אין שאלה בכלל ואני חושבת שזה נבע מחוסר הניסיון שלה. היא לא הייתה לפניי ואתה חייב להוביל בצעד אחד לפחות לפני שאתה מרשה לעצמך לחתוך למסלול של מישהו. אני לא חושבת שעשיתי משהו רע. דווקא הייתה לי ריצה טובה".
למרות ההאשמות, הוועד האוליפי קבע כי באד לא הייתה אשמה בנפילה של דקר. תחילה נפסלה הדרום אפריקנית-בריטית, אבל לאחר מכן שינו המארגנים את החלטתם, מה שלא הוריד את הנושא מסדר היום.
הוויכוח מי הייתה אשמה באירוע, אם בכלל הייתה אשמה, היווה נושא לשיחה בקרב חובבי הספורט בעולם. שנים רבות אחרי אותה אולימפיאדה התראיינה דקר וסיפרה: "אנשים חשבו שהיא עשתה לי את זה בכוונה, אבל זה לא היה כך. הסיבה שנפלתי הייתה שלא הייתי מספיק מנוסה בריצה בתוך חבורה". ב-2016, כאשר צולם הסרט הדוקומנטרי "הנפילה" אודות המקרה, הוסיפה האמריקנית: "עד לאחרונה לא צפיתי בריצה הזו. ידעתי מי ניצחה ומי הגיעו אחריה, אבל רק עכשיו הבנתי כיצד הכל התפתח בהמשך".
"ההשתתפות באולימפיאדה - ההחלטה הגרועה בחיי"
"הייתי מאוד צעירה כשעזבתי את דרום אפריקה ובמבט לאחור - ההשתתפות באולימפיאדה הייתה ההחלטה הגרועה ביותר בחיים שלי", טענה באד בראיון לרגל יום הולדתה ה-54 לפני שלושה חודשים. "לא היה לי ניסיון במעמד כזה ולא הייתי מוכנה לכך ברמה הרגשית, בייחוד לכל הלחץ שמסביב והפוליטיקה.
"באותם משחקים לא הייתה תחרות עם הרוסים (ברה"מ ומדינות הגוש המזרחי החרימו את האירוע), אז התקשורת האמריקנית חיפשה משהו אחר להתעסק בו וברור שמרי ואני היינו סיפור טוב. את הכל עשתה התקשורת, כי ביני לבינה לא היה שום קשר עד הריצה. גם אם הייתי זוכה בזהב זה לא היה משנה, כי הייתי מתויגת כמנודה וזה היה מצב lose-lose מבחינתי. הכל התפתח בצורה שונה לעומת החלומות שהיו לי".
שתי הרצות נפגשו שוב כעבור שנה בתחרות בקריסטל פאלאס, בה הקדימה האמריקנית את יריבתה (באד סיימה רביעית) ב-13 שניות. באד הרגישה בנוח יותר במירוצי שדה וזכתה באליפויות העולם בקרוס קאנטרי ב-1985 ו-1986. התוצאה הטובה ביותר שהשיגה בריצת מייל ב-1985, 4:17.57 דקות, מהווה שיא בריטי עד היום.
בתחרויות אחרות לא הצליחה באד לרשום הישגים בהמשך, סבלה מפציעה שהשביתה אותה לשנתיים וב-1988 עוררה מחלוקת כאשר מדינות אפריקניות קראו להשעייתה לאחר שהשתתפה בתחרות במולדתה, דרום אפריקה. היא הכחישה וטענה שרק נכחה באירוע, אבל לא נטלה בו חלק. איגוד האתלטיקה העולמי לא התרשם מההסברים שלה והשעה אותה לשנתיים.
באד, שנישאה למייק פיטרס ב-1989 (לזוג שלושה ילדים) חזרה להתחרות וכאשר החרם על דרום אפריקה הוסר לאחר ביטול חוקי האפרטהייד ייצגה את דרום אפריקה בברצלונה 1992, אבל סבלה ממחלה ולא הצליחה לעלות לגמר ב-3,000 מטר.
ב-2008, לאחר שפורסם שבעלה ניהל רומן עם מיס דרום אפריקה לשעבר, עברה באד-פיטרס להתגורר בארצות הברית והחלה לאמן בהתנדבות בדרום קרוליינה. מאוחר יותר התאחדה המשפחה שוב כשמייק הגיע להתגורר עם זולה וילדיהם.
באד-פיטרס עברה להשתתף בריצות ארוכות, רשמה הישגים בשנים האחרונות וגם משמשת כמאמנת. בין היתר ניצחה במרתון צ'רלסטון (ארה"ב) ב-2014 (קבעה 2:59.42 שעות) ובמרתון קולומביה (ארה"ב) ב-2015 (3:05.27 שעות) והשתתפה בכמה מירוצי אולטרה מרתון ל-90 ק"מ.
ב-2014 הגיעה למקום הראשון בתחרות האולטרה מרתון לוותיקים כשקבעה את תוצאתה הטובה ביותר, 6:55.55 שעות. מאוחר יותר נשלל ממנה התואר בטענה שלא ענדה כמתבקש תג ותיקים במהלך הריצה והיא פתחה במאבק משפטי נגד המארגנים.
גם הקריירה של דקר-סלייני לא המריאה אחרי הנפילה בלוס אנג'לס. היא קבעה אמנם שיא עולמי בריצת מייל (4:16.71 דקות) בציריך ב-1985, אבל לא הצליחה לזכות במדליה באולימפיאדת סיאול 88' ולא העפילה לברצלונה 92'. ב-1996, כשהייתה כבר בת 37, העפילה למשחקי אטלנטה ב-5,000 מטר, אבל נתפסה בבדיקת סמים. היא ערערה יחד עם עורכי דינה על ההחלטה, אבל הודחה במוקדמות.
במרץ 1997 זכתה דקר במדליית כסף בריצת 1,500 מטר באליפות העולם בפריז, אבל המדליה נשללה ממנה ביוני של אותה שנה אחרי שספגה עונש השעייה בשל אותה פרשת שימוש בחומרים אסורים. אחרי שסבלה מפציעות ועברה ניתוח הודיעה על פרישה ובשנים האחרונות נהגה לרוץ בעיקר באחוזה בה היא מתגוררת עם בעלה.
פויקה אולצה להודות לצ'אוצ'סקו בשידור
פויקה, שכונתה "הפלא הבלונדי" וזכתה במדליית כסף באליפות אירופה ב-1982, חזרה על ההישג גם ב-1986 ובאליפות העולם ברומא 1987. בגיל 38 היא הגיעה גם לאולימפיאדת סיאול, אבל פרשה במוקדמות ל-3,000 מטר.
אחרי ניצחונה ב-84' היא קיבלה מענק השווה לשתי משכורות חודשיות שלה באותה תקופה והתראיינה לרדיו הרומני, שם נאמר לה בטרם עלתה לשידור שהיא חייבת להודות לשליט ניקולאי צ'אוצ'סקו (היחיד מבין השליטים הקומוניסטים שהסכים לשלוח את ספורטאי ארצו למשחקים). היא עשתה זאת נגד רצונה וכעבור חמש שנים התראיינה בטלוויזיה והביעה תמיכה בהפיכה נגד הרודן שהודח.
לאחרונה, ב-29 ביולי, חגגה פויקה את יום הולדתה ה-70 וסיפרה על היום המופלא בחייה: "היה טירוף בכפר האולימפי. אני זוכרת שלא יכולתי לאכול מרוב מתח ובעלי (יון פויקה, ששימש גם כמאמנה) הביא לי רק לחם ואבטיח מהמסעדה. ריצות הגמר ל-3,000 ו-1,500 מטר נערכו בתוך ארבעה ימים ואני משוכנעת שהייתי יכולה לנצח גם ב-1,500 (האיטלקיה גבריאלה דוריו זכתה בזהב) אם לא הייתי סובלת מכאבים חזקים ברגל. אחרי האולימפיאדה הציעו לי 2 מיליון דולר, סכום בלתי ייאמן באותה תקופה, על מנת שאעבור לייצג את ארצות הברית, אבל לא הסכמתי לעזוב את רומניה".
למרות שניצחה, פויקה הבינה שלא מתייחסים אליה ככוכבת גדולה: "אחרי האולימפיאדה הזמינו אותנו לתחרות. לדקר הבטיחו 75,000 דולר, לבאד 50,000 ולי רק 25,000. בגלל שחיינו במשטר קומוניסטי לא היינו יוצאים מהמדינה עם כסף מזומן והחזקנו שקיות מרק בתוך הכיסים, אז בארצות הברית אנשים הרשו לעצמם להשפיל אותנו. המשטר היה רוכש עבורנו את הטיסות הכי זולות והיינו ישנים על ספסלים בנמלי תעופה. פעם הגעתי לניו יורק והבטיחו לי מענק בסך 5,000 דולר אם אשבור שיא עולם. בסוף המארגן נתן לי קופסה עם שעון ששווה 2 דולר. זרקתי את זה והחלטתי לא לרוץ. כשחזרתי הביתה פחדתי שיעצרו אותי".
