ב-1960 ואחר-כך ב-1964, במשחקים האולימפיים ברומא ובטוקיו, האתיופי האגדי אבבה ביקילה חולל שינוי עצום במציאות הספורט העולמית. הוא היה האפריקאי השחור הראשון שזכה במדליות זהב במרתון האולימפי – לא סתם הוא נולד ביום בו נערך המרתון בלוס-אנג'לס 1932 – ובשני המקרים קבע שיאי עולם. מאז ובעקבותיו, באופן תדיר, אפריקה הפכה את הריצות הארוכות למבצר ביתי. ביקילה הסעיר את העולם בזכות הרקע הייחודי ממנו הגיע, ולא מדובר רק בעובדה שרץ יחף ברומא, אלא גם בילדותו בכפר, שם עזר למשפחתו כרועה צאן.
כיום זה נראה לנו כמו סיפור רחוק מהמציאות, כמעט תנ"כי, אבל זו עדיין אפריקה – יבשת עצומה, עדיין ענייה מאוד ברובה, עמוסה בכשרונות שגם במאה ה-21 קשה לאתר ולפתח, ספורטאים נטולי בסיס מסביבה כפרית ונחשלת שזקוקים לנס כדי לפרוץ. וכך נולדה אגדה חדשה, עמנואל וואניוני.
4 צפייה בגלריה
אגדה חדשה. ואניוני חוגג עם דגל קניה לאחר הזכייה בזהב האולימפי
(צילום: Al Bello/Getty Images)
בין ארמנד דופלנטיס, נואה ליילס, סידני מקלופלין-לברון ולטסילה טבוגו הוא קצת הלך לאיבוד באולימפיאדת פריז, אבל אחרי שהעשן התפזר, מגיע לילד הקנייתי שהעולם כולו יכיר אותו. אלוף אולימפי בריצת 800 מ' בגיל 20 ותשעה ימים, לא רע עבור מי שהתחיל בעצמו כרועה. ההבדל הגדול: ביקילה עסק בכך גם בבגרותו, בעוד וואניוני התחיל לרעות בגיל 10, והתהילה לה זכה עשר שנים מאוחר יותר תסדר לו חיים שונים מאוד.
מלמטה עד למעלה
כאמור, גמר ה-800 לגברים נפל בין הכיסאות בשבוע האתלטיקה בפריז, שהיה קסום מעבר לכל דמיון. אז כדאי להזכיר שוב שמדובר היה בריצה האיכותית בהיסטוריה של המרחק. אמנם שיא העולם של דייויד רודישה (1:40.91 דקות) נותר על כנו, אבל וואניוני קבע 1:41.19, התוצאה השלישית בטיבה בכל הזמנים, מדליסט הכסף מרקו ארופ התברג במקום הרביעי בכל הזמנים, וגם מקומות 3-4, ג'מאל סג'אטי וברייס הופל, מצאו עצמם בין שבעת הגדולים אי פעם בקו הסיום.
4 צפייה בגלריה
ניצח בריצה האיכותית ביותר בהיסטוריה של המשחק. ואניוני חוצה את קו הסיום
(צילום: Al Bello/Getty Images)
קשה להאמין שמי שהוביל את החבורה גדל בבית עני בכפר סאבוטי שבמערב קניה, ובגיל 10 עזב את בית הספר כדי שיוכל לפרנס את הוריו ו-10 אחיו ואחיותיו (הוא החמישי בסדר). הוא סיפר שהיה חייב לנקוט בצעד "כדי שיהיה אוכל בבית", ונענה להצעת עבודה לרעות בקר תמורת 30 שילינג קנייתים - כ-6 דולר ליום. לא הייתה לו ההילה של יליד שבט הקאלנג'ין הקנייתי, בית חרושת לתארים האולימפים. להפך – מוצאו משבט לוהיה נטול אלופי האתלטיקה, דבר נדיר בספורט הקנייתי. הסביבה הביעה ספקות בנוגע ליכולתו להפוך למצטיין בדיוק מסיבה זו.
אבל לאורך המסע הקשה, הוא הרגיש חיבור מיוחד לריצה. הוא אהב את זה. לאתר האולימפי הוא סיפר: "כשהייתי רץ בכפר, אנשים ממש לעגו לי. הם לא הבינו מה אני רוצה להשיג בזה כי היו בטוחים שהחלומות שלי הזויים, ואמרו לי שאף אחד בשבט שלי לא רץ. אף אחד מהחברים שלי לא עסק ולא התעניין באתלטיקה, גם לא אנשי הכפר". היחיד שתמך בו היה מורה מקומי, שראה אותו רץ במסלול בית הספר – היחיד בכפר – והבטיח לו עזרה אם יחזור ללימודים.
הוא היה בן 14 כשאביו הלך לעולמו, והמשפחה התפצלה. האם והאחים הקטנים עברו להתגורר במקום אחר, ועמנואל נשלח לחיות עם דודתו. בתיכון בו למד, וואניוני הפך לרדוף ואובססיבי לספורט מתוך ידיעה שרק כך יוכל לברוח מהעוני. זה לא היה סתם תיכון – אלא באחד המחוזות שנחשבים לחממה הטובה ביותר במדינה בגלל תנאי הגובה. כך הוא סיפר: "הייתי מחויב לריצה. אחרי הלימודים המשכתי לאימון בתלבושת בית הספר או בגדים רגילים כי לא היו לי מדי אימון, אפילו לא נעליים מתאימות. הייתי חייב להשלים 5-7 ק"מ, בוקר וערב, כל יום. לפעמים הייתי מכין שיעורים והולך לישון מאוחר מאוד, אבל עדיין קם ב-4-5 לפנות בוקר כדי להתאמן. לעיתים קרובות איחרתי לשיעור בגלל אימון, והמורה היה מכה אותי במקל. פחדתי שאם לא אעמוד במטרות המקצועיות והלימודיות, אאבד את המלגה שקיבלתי".
הפריצה התחילה בגיל 16, כאשר וואניוני זכה באליפות העולם לנוער בזמן של 1:46.35 דקות, כשהוא מנצח אתלטים המבוגרים ממנו בארבע שנים. "עד אז רצתי כל מרחק שביקשו ממני כי לא ידעתי מהו הייעוד המדויק שלי", הוא סיפר בעבר, "מריצות קצרות עד 10,000 מ' ובמקרים מסוימים גם מכשולים". לא סתם מי שידעה לכוון אותו למקום הנכון הייתה ג'נט ג'פקוסגיי, אלופת העולם ב-2007 וסגנית האלופה האולימפית ב-2008 בריצת 800. אחרי הפרישה היא החלה לאמן בתיכון של וואניוני, ולקחה תחת חסותה את הכישרון הצעיר.
עמנואל השתפשף, עבד עם אנשי המקצוע הטובים ביותר, ולפני גיל 20 הספיק לזכות בשנה שעברה במדליית הכסף באליפות העולם (אחרי ארופ, שהפך לסגנו בפריז) ובליגת היהלום. היה ברור שהוא בטופ העולמי, אבל בגלל העומק שנוצר בענף, במה שנראה כמו תור הזהב של ריצת ה-800, היה קשה להעריך אם יצליח בגילו הצעיר להתמקם על הפודיום האולימפי.
ריצת גמר, והרי עבורה התכנסנו, היא בית הספר הגבוה ביותר לאסטרטגיה וטקטיקה. כל אחד מהשמינייה חשש מהמתחרים – וכפי שהתברר, בצדק – והקנייתי הודה בעצמו כי חשש מאוד מהיכולת של מדליסט הארד סג'אטי. הריצה הייתה חייבת להתבצע בצורה מושלמת. הגמר נפתח בגישושים, אבל וואניוני היה הראשון שהעביר להילוך שישי, וכל השאר נאלצו להתאים את עצמם אליו. התוצאות היו פנומנליות. לא פחות מארבעה ירדו מ-1:42 דקות, ועוד שלושה מ-1:43. וואניוני, כולו 1.70 מ' אבל איזה מבנה גוף עוצמתי, חש את הדופק של הריצה.
לא עוצר לרגע
פריז היא רק ההתחלה. אם בגמר האולימפי הוא הציב את השיא האישי שלו על 1:41.19, פחות משבועיים לאחר מכן הוא התחרה בליגת היהלום בפולין והשתדרג ל-1:41.11, כמו ווילסון קיפקטר המדורג שני בכל הזמנים. הוא נמצא רק 20 מאיות מהשיא המזהיר של רודישה מאולימפיאדת לונדון 2012.
בינתיים, בהפוגה הקלה שבין התחרויות, הוא הספיק לקנות בית מפואר במושגים קנייתיים לאמו, וגם לגור איתה. את חלק מאחיו סידר בכסף שצבר. הוא כבר חתום על חוזים גדולים אצל יצרניות ביגוד ספורט, וצובר הון מהתוצאות וההישגים. זה פרי האינטואיציה שלו, ההתעקשות להמשיך לרוץ גם בזמנים קשים.
למרות הלעג, למרות הספקות, למרות המלקות. שש שנים אחרי המעבר, וואניוני כבש את העולם. בשש השנים האלה הפך מאלמוני לחלוטין, גם עבור אזרחי קניה, לטוען לכתר רץ ה-800 מ' הגדול בהיסטוריה. התואר שייך עדיין לבן ארצו רודישה, אבל עמנואל, כאמור, רק בן 20.
פורסם לראשונה: 09:38, 07.09.24
