במהלך הסדרה "הריקוד האחרון", המציגה את עונת הסיום של מייקל ג'ורדן בשיקגו, נשאל סטיב קר: מה מיוחד בשושלת של שיקגו בולס? קר עונה בשאלה: "מה מיוחד בשושלת שלנו?" חוכך בדעתו לרגע, מתעכב כמה שניות לבניית דרמה, וממשיך: "מה שמיוחד הוא שהיה לנו את מייקל".
אין הרבה אנשים פעילים בליגה עם הרזומה של קר, עם הנרטיב, הקונטקסט, יכולת ההשוואה, או העומק. הוא זכה באליפויות כשחקן עם שיקגו של ג'ורדן וסן-אנטוניו של טים דאנקן, התאמן תחת פיל ג'קסון וגרג פופוביץ'. הוא הגיע כמאמן גולדן סטייט חמש פעמים ברציפות לגמר הפלייאוף וזכה בשלוש אליפויות עם כדורסל שהמציא את המשחק מחדש. התקפי, שמח, עם כדור שלא נשאר ביד, תמיד בתנועה. כשקר מדבר, צריך להקשיב.
במהלך מסיבת עיתונאים, אחרי שקבוצתו הביסה בחוץ את ברוקלין, משחק שבו סטף קרי רשם משחק 37 בקריירה עם תשע שלשות ומעלה (לאף שחקן אחר בהיסטוריה אין אפילו עשרה משחקים כאלה), נשאל קר על-ידי עיתונאי: "ההתקפה שלכם חזרה להיות אחת הטובות בליגה, למה כל כך קשה לשמור עליכם?"
קר ענה בשתי מילים: "סטף קרי", וצחק צחוק קטן, עיניו מטיילות. יוצאות לטיול דז'ה-וו בשביל הזיכרונות הטובים. מספר ימים לאחר מכן קרי קלע 40 נקודות ותשע שלשות בקליבלנד.
לחשוב מחוץ לקופסה
סטף קרי המציא סוג חדש של מנהיגות. מנהיגות שקטה, לא מזרת פחד. כולם מעריצים ומכבדים אותו, אבל אף אחד לא פוחד להעז ולטעות בגללו. קרי תמיד הפציר בחבריו לקבוצה להעז, לחשוב מחוץ לקופסה, לשגות, להיות חלק מיצירת האמנות שנקראת כדורסל קבוצתי.
קווין דוראנט, למשל, מעולם לא התקבל כמנהיג בכל אחת מהתחנות שלו. הוא חייב לסחוב את הקבוצה על הגב שלו בברוקלין. קרי תמיד נדחף קדימה על ידי שאר שחקני הסגל, הם תמיד מיצו את הפוטנציאל שלהם לידו. צריך שליטה אבסולוטית באגו שלך, ובגרות אנושית וספורטיבית כדי לתת לזה לקרות. קרי אמר לחבריו לקבוצה: תסתבכו, אני פוליסת הביטוח שלכם.
הכדורסל המהנה, המרהיב, הסילוני של גולדן סטייט, היה קודם כל כדורסל של איי-קיו. להתמקד באיפה אתה הכי טוב ולהישאר שם. קרי אולי שיחק כדורסל אינסטינקטיבי, אבל זה היה רק למראית עין. מדובר באינטלקטואל של כדורסל, שביחד עם מועצת חכמי הרשת (דריימונד גרין, אנדרה איגודאלה) יצרו את קתדרלת הכדור הכתום.
דווקא השנתיים האחרונות, עם מאזנים רעים ופציעה שהגבילה אותו לחמישה משחקים בעונת 2019/20, הדגישו את הייחודיות של קרי. בלי קליי תומפסון הפצוע ובלי קווין דוראנט שהלך לברוקלין, היריבות זרקו עליו את כל ההגנה ברגע שעבר את החצי. אם את העובדה שקלע 32 נקודות למשחק (ראשון בליגה) אפשר לפתור בכך שהיה בערך האופציה היחידה בהתקפה, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שעשה את זה באחוזים דומים למהלך הקריירה שלו.
קרי הוכיח בשנה שעברה שבלי קשר לתנאים שעומדים מולו, הוא ימצא את הדרך לשים את הכדור בסל. אוניברסיטת הקליעה שהעביר אשתקד התרחשה אחרי שבר ביד שכאמור השבית אותו כמעט מכל העונה שלפני כן. מצד שני: זאת לא הייתה היד הקולעת שלו.
מה שייחד את השנתיים הללו היה בעיקר הצד המנטלי של קרי. הוא היה באולימפוס וירד למרתף. דאנקן תמיד שיחק בקבוצה שהייתה מועמדת לאליפות, ג'ורדן פרש אחרי שתי שרשראות אליפות, לברון ג'יימס הפך לסוג של שכיר חרב למועמדות לאליפות. היחיד שנשאר בתוך התהליך המנטלי המתיש של לבנות קבוצה אחרי אליפות היה קובי בראיינט בלייקרס. מה שקרי עושה השנה, עם הסגל הזה, עם שחקנים מרכזיים פצועים (תומפסון, ג'יימס ווייזמן), הוא לא פחות ממעשה קסם.
יש עוד הבדל בין בראיינט לקרי: בראיינט עלה לשחק עם רצח בעיניים. הוא רצה למוטט עליך את הבית, להקטין אותך. קרי הוא בדרן, ארטיסט. אם בראיינט היה ממבה, קרי הוא ג'ירפה.
הכדורסל לפניו והכדורסל אחריו
הקאמבק של קרי מתרחש בגיל 33, הגיל שבו אפשר לראות לעיתים דעיכה ראשונית, במיוחד לשחקנים עם מבנה גוף כמו שלו, אחרי פציעה, עם סגנון משחק שלא עושה הנחות ותנועה בלתי פוסקת, ועם בעיות כרוניות בקרסול.
לא רק שקרי מתמודד על עוד מלכות סלים העונה (28.4 נקודות למשחק, שני רק לדוראנט עם 28.6), אלא שהוא הגביר את קצב הירי מהשלוש (65 אחוז מהזריקות, בהשוואה ל-60-50 אחוז בשנות השיא שלו). כל שלשה רק מגביהה את הפודיום שעליו הוא נמצא כקלע הגדול בהיסטוריה. 22 פעמים קלע עשר שלשות או יותר. השם הבא אחריו הוא תומפסון, עם חמש. תומפסון הוא קלע של פעם בדור. הוא אפילו לא מתקרב להיות הקלע הכי טוב בקבוצה שלו.
קרי משחק כדורסל של עידן שבו מתמטיקאים יושבים בחדר ובוחרים שחקנים בדראפט לפי הזווית שבה היד שלהם משחררת את הכדור בזריקה. בעידן הזה ברור שהזריקה הכי גרועה היא זריקה ארוכה משתי נקודות, גם בגלל שזו הזריקה עם האחוזים הנמוכים ביותר וגם בגלל שעבור עוד כמה סנטימטרים אחורה אתה מקבל נקודה בונוס. מהבחינה הזאת קרי הוא שבב מיקרו-עילי של אינטל. בשנות האליפות שלו רק עשרה אחוזים מהזריקות שלו היו מהטווח הזה. בשנה שעברה הוא קיצץ לשבעה אחוזים. השנה - רק ארבעה אחוזים.
הוא שינה לחלוטין את כל הגיאומטריה של המשחק, שירטט את הקווים שלו מחדש: יש כדורסל עד סטף קרי ויש כדורסל אחריו. קחו כל בלטה בחצי של היריב - קרי הפך אותה ללגיטימית לזריקה. הוא פתח דרך לדור חדש של קלעים לנסות בלי לפחד, מכל מקום. קרי קולע השנה 5.4 שלשות למשחק. זה פסיכי. לפני 30 שנה, קבוצות שלמות בקושי היו זורקות 5.4 שלשות במשחק.
אז מה עושים? אולי עבירות? ממוצע הקריירה שלו מהעונשין הוא 90.8 אחוז (ראשון בהיסטוריה). והשנה? 94 אחוז (ראשון בליגה). אולי עדיף להתפלל. ואת כל המספרים הללו הוא רושם כשחבריו לקבוצה מזכירים כמה הוא לא אנוכי, וכמה התנועה הבלתי פוסקת שלו משחררת אותם.
מספר בדיחה ולוחץ על ההדק
סט הכישרונות והיעדר האגו של קרי עזרו לקר לשנות את המשחק. מכדורסל מפוהק של בידודים עם הגב לסל, הווריורס שיחקו עם הפנים לסל, חיתוכים, תנועה בלתי פוסקת של השחקנים ושל הכדור (גולדן סטייט מובילה את הליגה במיעוט השניות בהן השחקנים שלה נוגעים בכדור), מסירה אחרי מסירה אחרי מסירה עד לקליעה הכי טובה (היא מובילה את הליגה ביחס אסיסטים לסלים). מדובר בסוגת כדורסל מהפנטת. כדורסל כפי שהוא אמור להיות משוחק. שחקני יריב הבינו שהם איטיים מדי רק אחרי שהכדור נפל לתוך הרשת.
קרי הוא בדרן כדורסל, שחקן שמשחק עם חיוך על הפנים, שמכדרר כמו ילד במגרש המשחקים, שהמציא מחדש את הליי-אפ הקרקסי, דרגת קושי אחת אחרי השנייה. אבל אסור לטעות בו. אתה לא מנצח 73 משחקים בעונה בלי קילר אינסטינקט (העונה הווריורס שוב מוליכים את הליגה עם מאזן 2:17). הוא רק מוציא להורג מזן שונה: מספר לך בדיחה ולוחץ על ההדק.
גולדן סטייט הכריחה את היריבות להסתגל אליה. לבנות את הסגל כדי לעצור אותה. בכל קבוצה אחרת גרין היה הופך לשחקן מתוסכל שמתמחה בהגנה. השיטה בגולדן סטייט הפכה אותו למפלצת רב-גונית בשני הצדדים של המגרש. קבוצות התחילו לחפש בדראפט את גרין הבא, בלי להבין לעומק שאין גרין בלי קרי. גולדן סטייט היא כמו קונצרט של כוכב רוק ענק. כל אחד מנגניו מקבל כמה דקות כדי לנגן סולו על הכלי שלו, אבל כולם יודעים למי ההצגה שייכת ולמי הם חייבים את התהילה.
"אתה לא צריך להיות מדען חלל כדי להצליח בשיטה הזו", אמר גרין לאחרונה. "הבחור לוקח כל כך הרבה תשומת לב שאתה צריך רק לדעת איפה להיות ולהיות מוכן. הוא עשה את הכל הרבה יותר קל בשבילי. הוא לימד אותי לסמוך על האינסטינקט". "מעולם לא הייתה קומבינציה כזו בליגה, מעולם", אמר עליו קר, "של שחקן שמסכן אותך עם הכדור ביד, בפיק-אנד-רול, וביציאה שלו מהחסימות לזריקה". זוכרים שחקנים שזכו לשמירה כפולה עוד לפני שהכדור אצלם?
קרי כבר ביקר השנה בפילדלפיה ובברוקלין, שתי קבוצות שיכולות ללכת עד הסוף במזרח, עם מועמדים בכירים לתואר ה-MVP - ג'ואל אמביד, הסנטר של פילדלפיה, וקווין דוראנט, מכונת הנקודות של ברוקלין. המשחקים הסתיימו בניצחון של גולדן סטייט. בדקות האחרונות של שניהם, בכל פעם שקרי הלך לקו או נגע בכדור, הקהל המקומי כיבד אותו בקריאות "MVP, MVP".
מה זה אומר כשאוהדים בפילדלפיה מריעים לשחקן יריב? מדובר באוהדים שאם משחקי בייסבול היו מתבטלים, היו נוסעים לשדה תעופה ומעודדים מטוסים להתרסק. אוהדים שהיו זורקים כדורי שלג על סנטה קלאוס. כדי לעודד שחקן יריב, הם היו צריכים להיות באזור הדמדומים.
"הכדורסל שאנחנו משחקים הוא כדורסל שיכול לייאש קבוצה מבחינה פיזית ובעיקר מנטלית, אפילו אם אנחנו לא קולעים טוב באותו משחק", אמר קרי אחרי הניצחון בקליבלנד, "לא משנה כמה ההגנה נגדנו טובה, אנחנו כמעט תמיד מגיעים לזריקה טובה, או זריקה חופשית, וזה מייאש הגנות, והייאוש הזה נסחב להתקפה הבאה, ולזאת שאחריה. זה להיות על החבלים במשך כל הקרב".
"זה באמת מייאש", העיד שחקן יריב, "למדת את ההתקפה שלהם בחדר וידיאו, אתה יודע מה הולך לקרות ואתה יודע שאין לך שום דרך לעצור את זה. זו ההגדרה של ייאוש ספורטיבי. ומאחר שזה מגיע בגלים בכל התקפה שלהם, מתישהו אתה מבין שמערכת העצבים שלך מטוגנת".
מי שעוקב אחרי קרי מספיק זמן עבר את התהליך של "לא ייאמן" ל"אני לא מופתע". הוא יודע שפעם בחיים יכול לקרות שוב מחר בלילה. קרי הפך את הלא-ייאמן לשגרתי.
אי-אפשר להוריד את העיניים
המצלמות במשחקי ה-NBA מראות תמיד קרחות עצומות ביציעים, בעיקר מאחורי הספסלים והמזכירות. שם יושבים הטחונים בכסף. הם לא מבזבזים את הזמן על שלושת הרבעים הראשונים. המשחק מתחיל בשבע וחצי? מעולה, נאכל ארוחת ערב במסעדה, ולקינוח נראה את הרבע הרביעי.
קרי שינה גם את זה. מופע החימום שלו לפני המשחק הפך לאירוע המרכזי של הערב. אי-אפשר להפסיד את זה. אי-אפשר לנתק את העיניים מהלהטוטנות עם שני כדורים שנענו בקפדנות להוראותיו, כאילו קשורים אליו ברצועה. אי-אפשר היה להתיק מבט מריטואל הזריקות מכל מרחק, מכל זווית, עם הפסקול של כדור שנוגע רק ברשת.
קרי הביא את בשורת הכדורסל הנמוך. הרבה קבוצות לפניו ניסו לשחק "סמול בול", אבל אף אחת לא התקרבה להישגים של גולדן סטייט. זה קרה בגלל שקרי היה הנשק האולטימטיבי לסוג המשחק הזה, למהפכה הטכנולוגית שהתרחשה בו. ב-2012 קבוצות ה-NBA זרקו 18.4 שלשות במשחק, ב-2017 הממוצע זינק ל-27. כולן רצו לשחק כמו המקור, אבל רק בידי קבוצה אחת היה הצופן הסודי לאיך משחקים את הכדורסל הזה.
יש לי מאות שעות קרי בלייב ובווידיאו: בכל פעם שהסתובב לאחור אחרי ששיחרר את הזריקה, מגן השיניים שלו משתרבב מפיו, האצבע המורה שלו מצביעה כלפי מעלה - הכדור מתנה אהבים עם הרשת. סטף קרי הוא לא נביא של הזריקות שלו, יש לו טאץ', רגש חד-פעמי בינו לבין הכדור, לזריקה, לטבעת.
1.90 מטר על פני 88 קילוגרם של סטייל נונשלנטי. "בגלל שלא היו לי הממדים של האחרים, הייתי צריך לפתח כישרונות אחרים כמו קליעה מכל מקום, כדרור בשתי ידיים", אמר בראיון ב-2017. "ואז לקחת את הכל למקום הלא צפוי, לזריקה מעשרה מטרים".
"הוא מכדרר לעברך ופתאום הכדור באוויר", אמר דירק נוביצקי. "אתה לא יכול להסתכל כל כך מהר". שעוני עצר מדדו את הזמן מהרגע שהכדור מגיע לידיו ועד לרגע שהוא משחרר את הכדור, 0.3 שניות. עשירית השנייה מהר יותר מהשחקן שאחריו ברשימה. במושגים של כדורסל מדובר בלוח שנה. במושגים היסטוריים זה אומר שבגובה 1.90 יש לקרי זריקה שאי-אפשר לחסום. הוא הפך את הכדורסל על הראש.
למרות הייחוס המשפחתי (אבא דל היה קלע מצוין בשנות ה-90) ולמרות שגדל במדינת כדורסל (צפון-קרוליינה), קרי לא קיבל שום מלגה מאוניברסיטה בכירה. הוא נבחר שביעי בדראפט 2009, כששלושה רכזים נבחרו לפניו. מינסוטה בחרה בשני רכזים בבחירות חמש ושש. "אנחנו חושבים שהקליעה שלו קצת יותר טובה משל קרי", כתב הסקאוט של מינסוטה על ג'וני פלין שנבחר מקום אחד לפני קרי. נייקי ויתרה על המשך החוזה איתו ב-2013, שלוש שנים אחר כך "אנדר ארמור" מכרה יותר נעליים של קרי מאשר נייקי מכרה נעליים של לברון. כל מי שניסה לומר לקרי שהוא לא מספיק טוב, קיבל תשובה מוחצת: הליגה הזאת שייכת לי. המשחק הזה הוא שלי.
האנתיטזה של ג'ורדן
לא היה שחקן טכני כמו קרי בליגה. "איך שהוא מכדרר את הכדור? ככה היינו רוצים לראות את הרקדניות שלנו נעות על הבמה", אמר טאראס דומיטרו, המנהל של בלט סן-פרנסיסקו. "קואורדינציה מושלמת בין הידיים לרגליים, וכל כך יפה להסתכל עליו בתנועה". האסתטיקה של קרי עיצבה מחדש את הכדורסל.
"אני לא יכול להגיד לכם כמה פעמים הסתובבתי לעוזרים שלי במהלך משחק ואמרתי: 'אתם מאמינים למה שאנחנו רואים?'", סיפר קר. "ואני שיחקתי עם מייקל". רק שקרי הוא האנטיתזה של ג'ורדן: רוקד היכן שג'ורדן התעופף, צוחק היכן שג'ורדן ניסה להשפיל עם טראש-טוק. ג'ורדן היה אובססיבי, קרי הוא נשמה חופשית. לג'ורדן הייתה תוכנית איך למחוץ את היריב, קרי משחק עם האינסטינקט. היה משהו כוחני בווינריות של ג'ורדן, קרי משדר נינוחות. הכדורסל של ג'ורדן היה ועד מנהלים בחברת ענק שמרנית, של קרי הוא חברת היי־טק בחופשה בהוואי.
ג'ורדן היה מודל לחיקוי בלתי אפשרי לחיקוי, כי לעולם לא יחזור השילוב הזה של יכולת אתלטית, כישרון כדורסל ורצון פסיכופתי לנצח. קשה גם לראות עוד שחקן שיבוא לליגה עם תערובת הכישרון, האתלטיות, הכוח והמהירות שהיו ללברון. סטף קרי הוא בר-השגה. אפשר לעשות את מה שהוא עושה. רק שלא.
מדוד לגוליית
הייתי כמה פעמים במשחק ובאימון של גולדן סטייט. קרי יצא להתחמם לקראת האימון. מתח את עצמו, הניף רגל אחת באוויר בתנוחת יוגה, כידרר קצת, ואז התחיל לזרוק. הכדור לפרקט, שוב, חריקות הנעליים, הכדור עוזב את היד. רשת. אחרי כמה דקות היה אפשר לעצום עיניים ולחשוב שאתה בקונצרט ג'אז.
הקשר בין היד שלו לכדור היה דומה לקשר בין כדורגל לרגל שמאל של מסי. אני מתקשה להיזכר בעוד קלע שהקליעה שלו הסתכמה בכמה תנועות שהתבצעו בעת ובעונה אחת: כדרור, אחריו החלטה, עצירה ואז, הכדור עולה למעלה והברכיים מתכופפות לזריקה באותו זמן, יד זורקת מקבילה לפרקט, עוקבת בשלמות. סיבוב, אגרוף מכה פעמיים בחזה. לבקר באולם של גולדן סטייט היה כמו ביקור בלובר, רק שבלובר דה-וינצ'י לא צייר בלייב.
קרי תמיד האמין בעצמו, לא משנה מה האחרים אמרו. גם כשליחששו שאבא שלו משלם למאמנים כדי שיעלה בחמישייה בתיכונים, גם כשאוניברסיטאות הענק דיוק וצפון-קרוליינה לא פזלו לעברו, גם כשבחרו בריקי רוביו לפניו. חוץ ממנו, אף אחד לא ראה בו עתיד.
הטריק הכי גדול של קרי לא היה עוד כדרור עיוור בין הרגליים, קרוס-אובר קטלני, זריקה שלא תיאמן שמקבלת אמונה באוויר. לא, הטריק הכי גדול של קרי הוא שאף אחד לא האמין בעתיד שלו, אז הוא פשוט הפך למחוסן מהגנות. המציא מתמטיקה חדשה שבה אין יותר מדי זריקות לשלוש. חשף לעולם שקבוצתיות היא אלה חסרת קנאה. המציא כדורסל נטול שומן. שם את כדורסל הבידודים של לברון בספר זיכרונות. הפך את הקבוצה שלו, הפייבוריטית, לקבוצה שמעודדים אותה. שינה את העתיד. הפך את השלשה לליי-אפ, את דוד לגוליית.
עד קרי גולדן סטייט לא הייתה אפילו פרבר בעולם הכדורסל, הוא הפך אותה למרכז של עולם הספורט וכל ערב הוא קרנבל: קרי זורק ביופי אפלטוני, מוסר במתיקות עטופה ברחמים, מנצל בצורה מקסימלית את ההזדמנות הכי מינימלית, ממציא ומגלה את המשחק באותה עת. הוא שיכלל את האמנות שלו כמו דה-וינצ'י שעומד בלובר ומייפה את מונה ליזה. כמו סופר שנמצא בעתיד וכותב על ההווה.
