ז'וזה מוריניו הוא הזדון. זה לא נאמר כדבר שלילי. אפשר להתאהב בזדון. באפוס הנפלא "גן העדן האבוד" מהלל ג'ון מילטון את השטן בלי שהוא בכלל יודע שהוא לוקח את הצד שלו.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
מוריניו היה פעם החבר של פפ גווארדיולה. הוא היה העוזר שלו בברצלונה. הוא שמע את כל הדיבורים הקטלונים שלפיהם "ילדים זה לא הדבר הכי מהנה בעולם, אבל התהליך שמביא ילדים? האם יש תהליך יותר מהנה ממנו?". מוריניו כופר בדת הזאת שלפיה התהליך שמביא את הכדור לרשת חשוב יותר מלשים את הכדור ברשת. נשמע לו יותר מדי הולנדי, העניין הזה. ההולנדים האלו כופרים. מוריניו מאמין. התיאוריה הקטלונית נשמעה לו כמו כפירה.
כמו השטן ב"גן העדן האבוד", מוריניו מתנגד ליוצרו, לאלוהים, למי שהגדיר את הכדורגל בתחילת המאה ה-21. הוא שאפתן וגאה, ובניגוד לאפוס, מוריניו לעולם לא מנוצח. בכל פעם שעוברים איזה עיקול ונדמה לכם שזהו, מוריניו נעלם בתהומות השכחה, הוא פתאום מופיע שוב במראה האחורית, עם גביע אירופי בידיים.
מוריניו לא רוצה להיות אלוהים. הוא לא רוצה שתאהבו אותו. הכינוי שלו הוא "המיוחד". הוא לא נמצא בעולם הכדורגל כדי לשכנע אף אחד. הוא עסוק בהוכחות. הוא גם לא עסוק בלהיות אלוהים (למרות ששיגעון הגדלות שלו מצטופף בקבינה עם קומפלקס אלוהות קטן). מוריניו רוצה את הכבוד שלכם. הוא עשה את זה. בדרך שלו. לפעמים היא הייתה מכוערת, אבל היא הייתה רק שלו.
הנה דוגמה ל"דרך שלו". על דרך השלילה: ב-2013 באיירן מינכן הצליחה סוף-לסוף לסדוק ואז לרסק לחלוטין את הטיקי-טאקה של גווארדיולה. היא ניצחה את ברצלונה 0:7 בסיכום שני המשחקים בחצי הגמר והמשיכה לזכייה בגביע. אבל יותר מהגביע, זה היה סוף עידן. באיירן פיצחה את הקובייה ההונגרית, הסודוקו הבלתי אפשרי שהיה הכדורגל של ברצלונה באותה תקופה. בסוף השנה, היא הביאה את פפ לעמדת המאמן.
מוריניו נחל הצלחות כבירות בצ'לסי, באינטר, בריאל מדריד וגם ברומא. עבורו התוצאה היא היופי האולטימטיבי. אולי הבלעדי. הכדורגל של פפ הוא יפה וגם יעיל, אבל הוא היה כזה גם בגלל שמוריניו ישב על הצד השני של המאזניים (באנגליה, בספרד, בליגת האלופות) וסחט מפפ את כל מה שהיה לו. תאמרו שגם קלופ דוחף את גווארדיולה? זה נכון. אבל זו אסתטיקה מול אסתטיקה. כנר נגד צ'לן. מוריניו הוא האקורדיון בתזמורת של צוענים.
כדורגל שמגדיר את הצופה
היופי בקבוצות של מוריניו כמעט תמיד היה מקרי. זה היה מאכזב, כי תמיד היו לו סגלים מעוטרים, עשירים, עם שחקנים וירטואוזיים שבגללם אתה קונה כרטיס ובא למגרש. ועדיין, הקבוצות שלו ראו ביופי ובהנאה לקהל מושגים של בזבוז זמן. למה להיות יצירתי, אם אפשר להחנות את כל ההרכב ברחבת החמש, לייאש את היריב, לבלבל אותו, להוציא ממנו את החשק לעלות למחצית השנייה, ואז לנצל את הדיכאון הפסיכוסומטי כדי לתקוע גול אחד בדקה ה-60 ועוד אחד בדקה ה-80. אוהדים אוהבים ניצחונות, אליפויות. כדורגל מהנה? אסתטי? מה הוא, מטפח כוכבים באיאקס?
(מסיבת העיתונאים הזכורה בצ'לסי: הרגע בו הכריז על עצמו כ'מיוחד')
לכן הכדורגל של מוריניו לא היה לכל אחד. הוא הגדיר אותך. אף אחד לא היה צריך להסביר את עצמו כשאמר שהוא אוהב את גווארדיולה. לאהוב את מוריניו ואת מה שייצג? כת סגורה.
רומן אברמוביץ', הבעלים של צ'לסי, היה חלק מהכת הזו. מוריניו הביא לו את כרטיס הכניסה לליגה של הגדולים. אברמוביץ' נתן לו צ'ק פתוח להישגים. אבל בגלל ההשקעה העצומה שלהם בקבוצות כדורגל, אברמוביץ' ומיליארדרים אחרים בסופו של דבר דרשו מהמאמנים לספק לקהל גם ליטרה של בידור. כשזה קרה, כל תיאוריית הכדורגל של מוריניו הלכה לאיבוד. כשזה קרה, כבר לא היה לו מה להציע לצ'לסי.
באינטר הוא הפך למאמן הראשון שמוביל קבוצה איטלקית לטרבל, תוך שהוא מדיח את ברצלונה מליגת האלופות עם הכדורגל הכי מכוער והכי יפה בעולם (תלוי למי אתם מתחברים כשאתם קוראים את "גן העדן האבוד". מוריניו כינה את ההישג הזה כ"ניצחון היפה בחיי"). ואז הוא נקטף בידי המועדון העשיר בעולם. ריאל מדריד זרקה עליו 12 מיליון דולר לעונה. היא עשתה את זה, כי ראתה את גווארדיולה ומסי אוכלים לה את ההגמוניה בספרד ובאירופה, והבינה שהיא חייבת מישהו חצי פסיכי, עם תסביך אלוהים, כדי לפרק את הדומיננטיות הזו. מוריניו בא, חטף כמה מקלחות מברצלונה, הבין מה צריך לעשות, ולימד את כל העולם מה חייב לקרות כדי לנצח את הטיקי-טאקה: אתה לא יכול להשפיל את עיניך מולו.
מאמן של אנשים, לא של טקטיקה
קשה כמעט לזכור את זה, אבל רק לפני עשור, כשהתחיל לאמן בריאל מדריד, מוריניו נחשב לאחד מחמשת המאמנים הטובים בעולם, לא רק בכדורגל. החיוך המעושה שלו היה סימן היכר: הוא בוודאי היה בין חמשת המאמנים המפורסמים בעולם.
במסיבת העיתונאים הראשונה שלו כמאמן צ'לסי, התקשורת הבריטית רצחה אותו. שאלו אותו מאיפה הוא בא ומהם בכישורים שיש לו לאמן בלונדון. מוריניו הגיע לצ'לסי אחרי שזכה בליגת האלופות עם פורטו הצנועה. הישג בלתי נתפס. העיתונות הבריטית התייחסה לפורטוגל כאילו זה כוכב לכת, אבל מוריניו שיחק את המשחק. "אני המיוחד", המציא לעצמו את הכינוי שדבק בו. כמה ספורטאים או מאמנים אתם מכירים שהמציאו לעצמם את הכינוי שלהם, ועוד במסיבת עיתונאים, מוקפים באנשים שרוצים לטרוף אותם. אתה יכול להמציא שם כזה רק אם עמוק בפנים אתה באמת מאמין שאתה מיוחד. בן האלוהים.
הוא נחשב לקורא אובססיבי. שיטות ניהול של החברות הכי גדולות בשוק, ביוגרפיות של פוליטיקאים גדולים. מעבר לכל טקטיקה, ומוריניו לא באמת השאיר רישום טקטי על הכדורגל, הוא מאמן של אנשים. היכן שהרכיב סגל של לוחמים שהיו מוכנים למות בשבילו - הוא הצליח. בריאל, לעומת זאת, התעמת עם יקירי האוהדים - קסיאס, ראמוס, אפילו רונאלדו.
הוא למד וקרא כי הבין שהשחקנים שלו מגיעים מרקע שונה, מתרבויות שונות, והתפקיד האמיתי שלו היה להבין את כולם, לחבר בין כל השוני הזה ולהפוך אותו ליחידה אחת (מוריניו דובר חמש שפות באופן שוטף). אבל מוריניו היה הרבה יותר מחובר לאחרון השחקנים בסגל מאשר לכוכבים הגדולים שלו. הוא התחבר למי שלא התעייף ללמוד. למי שרצה להיות מיוחד. ההישגים הכי גדולים שלו היו עם פורטו, אינטר ורומא – לא בדיוק קבוצות עם הסגלים הנוצצים והיקרים ביותר.
מוריניו הסביר פעם שלמד כל כך הרבה שפות כדי לשחקנים יהיה נוח לפתוח את הלב שלהם בפניו, להתפרק, לספר לו על האמוציות בשפה שהם מרגישים בה בטוחים לחלוק כאלו דברים. "הוא יודע איך להיכנס לך ללב ולראש, כמאמן וכבן אדם. הוא נותן בך אמון מוחלט ומצפה שתיתן לו בחזרה. והוא נוטע בך ביטחון עצמי, לא כשחקן, אלא כבן אדם", העיד עליו דידייה דרוגבה. "כשעזב את צ'לסי בכיתי באחת הפעמים היחידות שלי כמבוגר. הרגשתי כמו יתום".
שחקנים כמו ווסלי סניידר, זלאטן איברהמוביץ', סמואל אטו ופרנק למפארד אמרו שהם מוכנים להרוג ולמות בשבילו, או לקפוץ אל מול אש חיה. במשך שנים מוריניו היה המאהב הלטיני המפתה של שחקנים (וגם של התקשורת) שקנו את הסחורה שלו. מי זוכר לפניו מאמן שעוזב את הספסל שלו ורץ כמו אצן מטורף עד לדגל הקרן כדי לחגוג עם השחקנים שלו שער מכריע?
כשעזב את אינטר אחרי הזכייה בצ'מפיונס ב-2010, מצלמות הטלוויזיה תפסו אותו מתחבק עם מרקו מטראצי הקשוח. הם התחבקו ארוכות, הכתפיים של שניהם רטטו מבכי. זו לא בדיוק התמונה שאתה מצפה לראות ממישהו כמו מטראצי. ואולי זה מה שעושה את מוריניו למיוחד: הוא גורם לך לראות בך את הדברים שאתה לא יודע על עצמך, הוא הפנס של התת-מודע. מה האינסטינקט שלכם כשאתם שומעים את השם מטראצי? ברור, גמר מונדיאל 2006. זידאן. חילופי טינופות, נגיחה. הרחקה. מטראצי היה צריך את הנגיעה של "המיוחד" כדי שכל העולם יראה את הצד הרגיש, הפגיע שלו.
האיש שתמיד מוכן לריב
שלוש שנים גג. זה מה שיש למוריניו לתת לכל מועדון שאליו הוא מגיע (בקדנציה הראשונה בצ'לסי הוא פוטר בתחילת העונה הרביעית). שלוש שנים מרוכזות. שלוש שנים שבהן הקבוצה הופכת ליחידה אחת שמנסה לחשוב אותו דבר ולמקסם את מעט ההזדמנויות שיש בכל משחק כדי להכריע אותו. שלוש שנים שמוריניו שורף את עצמו בתקשורת.
יש שמפרשים את זה כאופי של איש שחולה על תשומת לב. מוריניו רק מנסה להסיט כמה שיותר לחץ מהשחקנים שלו. הוא ניצח עם פורטו נגד כל הסיכויים (אחרי שהדיח את מנצ'סטר יונייטד), הוא הפך את צ'לסי לרלוונטית אחרי יובל, הוא העיף את ברצלונה וזכה בצ'מפיונס עם אינטר.
הוא לא רק סוחט את המקסימום ויותר מסגלים נחותים, אלא פורח כשמציבים מולו אתגר. כשאומרים לו שמשהו הוא בלתי אפשרי. מוריניו, בין היתר, הוא אחד מראשוני הסמנים לחזרתו של המאמן לתפקיד הכוכב. פלורנטינו פרס הנחית אותו על הראש של חורחה ולדאנו, המנהל המקצועי של ריאל מדריד. ולדאנו כינה בעבר את הכדורגל של מוריניו כ"חרא על מקל", אבל פרס היה חייב להוציא משהו אחרי הרכישות של קאקה וכריסטיאנו רונאלדו. כשוולדאנו המשיך לריב עם "המיוחד", פרס הראה לו את הדלת.
מהרבה בחינות מוריניו הוא גם הקורבן של ההצלחה העצומה שלו על פני עשור שהחל בזכייה של פורטו בליגת האלופות ב-2004. הקדנציה שלו במנצ'סטר יונייטד - שתי עונות ועוד קצת - נחשבת לכישלון גמור (למרות שכל מאמן שם טבע במשולש ברמודה שהותירה נטישתו של פרגוסון), אבל הוא עדיין זכה שם בשלושה תארים, כולל הליגה האירופית.
בקדנציה השנייה בצ'לסי הוא זכה באליפות (השלישית שלו עם המועדון). את טוטנהאם, מועדון שלא זכה בכלום כבר שנים, הוא לקח עד לגמר גביע הליגה נגד מנצ'סטר סיטי וגווארדיולה. ובכל זאת טוטנהאם פיטרה אותו רגע לפני המשחק. המספרים אולי לא מספרים על כישלון גמור, אבל נדמה יותר ויותר שלשחקנים נמאס מהטקטיקות שלו, מהשטיקים. במנצ'סטר יונייטד הוא רב באופן פומבי ומכוער עם פול פוגבה.
הווילון כמעט נסגר על קריירת האימון שלו, ורגע לפני שהוא נוסע בעקבות החלום שלו לאמן בארה"ב, הוא מקבל הצעה לחוזה (שלוש שנים, אלא מה?) ברומא – קבוצה שלא זכתה בכלום מאז 2008. עד שמוריניו בא, ובשנה הראשונה מביא לה תואר – הליגה האזורית (על הדרך, הוא הופך למאמן הראשון בהיסטוריה שזוכה בכל שלושת התארים האירופיים). כמו בכל מועדון שבו הוא נוחת, הוא מדבר לשחקנים רק בשפת המקום. כשהגיע לאינטר לפני יותר מעשור, הוא דיבר רק איטלקית, למרות שארבעה בלבד מבין 24 שחקני הסגל היו איטלקים. מוריניו טען בזמנו שהצליח ללמוד את השפה בשלושה שבועות.
מלבד לכריזמה והאישיות הפרובלמטית ("כדורגל של המאה ה-19", אמר אחרי משחק נגד ווסטהאם, ורב עם עוזר מאמן צ'לסי באולד טראפורד), מוריניו הוא אמן בגמישות מחשבתית בכל מה שנוגע להרכב השחקנים ולטקטיקה, ובעיקר בניהול משחק וביצוע התאמות במהלכו. הקבוצות שלו תמיד היו מוכנות ליריב. הוא מעולם לא התנצל על הכדורגל שהקבוצות שלו שיחקו.
"אתם שואלים אותי למה החנינו את האוטובוס?" הגיב לשאלות עיתונאים על הבונקר של אינטר נגד ברצלונה של גווארדיולה בגומלין חצי גמר ליגת האלופות ב-2010, שבו בארסה אמנם ניצחה 0:1 אבל אינטר עלתה לגמר עם 2:3 בסיכום שני המשחקים. "לא החנינו את האוטובוס, אלא את המטוס. עשינו את זה כי נשארנו עם עשרה שחקנים ובגלל שניצחנו 1:3 בסן סירו, ועשינו את זה לא בגלל שהחנינו את האוטובוס, הסירה או את המטוס, אלא בגלל שהבסנו אותם". גווארדיולה אמר עליו באותה עונה: "הוא כנראה המאמן הכי טוב בעולם".
אבל את המחמאה האולטימטיבית קיבל דווקא מיוהאן קרויף, שאמר עליו: "הוא מאמן שלילי. דבר לא מעניין אותו מלבד התוצאה. לא אכפת לו איך הכדורגל נראה".
שטיק עם מנגנון השהייה קצוב
אולי מעשה הקסמים הגדול ביותר של מוריניו (מלבד הזכייה עם פורטו) היה למצב את עצמו ואת השחקנים שלו - מיליונרים, מפורסמים, עטורי תארים - כאנדרדוגים תמידיים, האנשים הדחויים, אלו שנדחפו למסיבה ללא הזמנה. זוהי מנטרה שאפשר לטפח בתחילת הקריירה במועדון, אבל מאחר שמוריניו כמעט תמיד זכה בתארים, המנטרה מיצתה את עצמה. אף שחקן עם היגיון מינימלי לא יכול לחשוב על עצמו ועל הקבוצה שהוא משחק בה כאנדרדוג טעון הוכחה, אם בשנה הקודמת הוא זכה איתה באליפות או בצ'מפיונס. לשטיק של מוריניו היה מנגנון השהייה קצוב.
הפרידות שלו מעולם לא היו יפות. במונחים של אימון קבוצת כדורגל, מוריניו לא היה הבעל המסור ואיש המשפחה למופת כמו גווארדיולה, ארסן ונגר, פרגוסון או קלופ. הוא היה חווייה סוחפת, מענגת חושים, של מאהב של לילה אחד. הוא נשוי, כמובן, לאהובתו מימי התיכון ונחשב לאיש משפחה למופת, ולתורם נדיב ואדם שעסוק בצדקה, בין היתר בחיבור בין ילדים פלסטינים וישראלים דרך כדורגל.
טוטנהאם, הקבוצה היחידה שבה לא זכה בתואר, הייתה אמורה להיות שירת הברבור שלו, אבל לשחקנים נמאס ממנו תוך פחות משלוש שנים. הטקטיקות שלו נראו כמו דיסקמן בעולם של ספוטיפיי. ובכל זאת, מוריניו הצליח איכשהו להמציא את עצמו מחדש: אחרי התשוקה השחצנית שבה אימן את פורטו וחגג באקסטזה באולד טראפורד; אחרי גיל הביניים שבו עבר בהצלחה בין קבוצות מאנגליה, איטליה וספרד; ואחרי השנים האחרונות והמכוערות שלו במנצ'סטר יונייטד וטוטנהאם – הגיעה עוד תפנית בעלילה. הפעם ברומא.
האופן שבו הגיע למסיבות עיתונאים על גבי וספה, היכולת שלו להדליק שחקנים, והתואר הנכסף שהביא סוף-סוף למועדון שבע האכזבות – כל אלו ביטאו אולי עוד רגע מעבר עבורו. כבר לא הצעיר שרב עם כולם ומרגיש שהוא עדיין חייב להוכיח משהו, אלא זקן האוהדים, עוד מעט בן 60, שהולך לנצח משחקי כדורגל ולזכות בתארים עבור עיר רעבה לניצחונות, בעיקר עם המידע שרכש בשנים רבות כל כך על הקווים.
רומא היא אולי הקבוצה האחרונה שמוריניו יאמן. לא ברור מאיפה הוא יכול עוד לשאוב את ההשראה, את האנרגיה. אולי יילך לאמן בארה"ב, אבל זה כבר עולם כדורגל אחר. לא ברור מה יש לו עוד לתת, לא ברור מיהם האויבים שהוא יכול למצוא כדי להטריף את עצמו ואת השחקנים נגדם.
כשהגיע לצ'לסי בפעם הראשונה, הוא לא כיוון למנצ'סטר יונייטד או ליברפול, אלא לבכורה בלונדון. הוא סימן את ארסנל כמטרה. את ארסן ונגר עם השחקנים האסתטיים שלו, עם הגינון הצרפתי, עם הכדורגל המבריק. מוריניו של לפני כמעט עשרים שנה לא בחל בכלום. "אני חושב שהוא מומחה בכישלונות", אמר על ונגר. זה היה שנון, חצוף, כואב, צובט. מרושע. כמה דלק נשאר במכל ההשראה וההטרפה של מוריניו? מתי יתחיל להתעייף?
אפשר להיות כבר בטוחים שלא הרבה. מי שיש לו הזדמנות תמיד צריך ללכת ולראות את מוריניו ואת הקבוצות שלו, כמה שיותר מקרוב. והנה, ביום שבת בשעה 21:15, על הדשא של אצטדיון סמי עופר, מול אותה טוטנהאם שזרקה אותו, גם הישראלים יכולים. לראות את מוריניו ואת הקבוצות שלו זה לא לראות כדורגל. זה לא ספורט. זו חווייה שמימית, אפילו אם משמימה.
לראות את מוריניו זה להביט במראה ולהחליט מי אתה. ואם להזדהות איתו, אז לחיות בשלום עם העובדה שאתה מזדהה עם השטן. שאתה מחובר לשטן הקטן שבתוכך. שאולי גם אתה השטן.
