בועטים בפוטבול הם המקבילים לשוערים בכדורגל. הם נוגעים הפוך בכדור משאר חברי הקבוצה, נדרשים להיות הכי חדים שאפשר לאחר דקות ארוכות שהם לא במשחק, והם בכלל, אבל בכלל, לא מוערכים מספיק. אחרי 2 מחזורים קשים לבועטים מכל קצוות הליגה ב-NFL, הגיע הזמן לדבר על העמדה הכי אכזרית בפוטבול.
ראשית, כמה פרטים טכניים, ישנם 2 סוגי בועטים בפוטבול: פאנטר, שתפקידו להרחיק את הכדור כמה שיותר רחוק בדאון רביעי ללא אפשרות לניקוד, וקיקר, שתפקידו להעביר את הכדור בין שני מוטות הטאצ'דאון. כדי לעשות זאת עולה קבוצת ה"ספיישל טים" שמטרתה היא אחת ויחידה, להגן על הבועט. כל נגיעה בבועט בזמן הבעיטה תחשב כעבירה. הם עולים למגרש כדי לבעוט, שאף אחד לא יגע בהם. הפאנטר מקבל את הכדור ישירות מהסנאפ, קולט אותו בשתי ידיים ורק אז לוקח את הבעיטה. הקיקר (שבו נתמקד היום) הוא כבר פרזיט של ממש, יש לו שחקן שיקלוט ויחזיק לו את הפוטבול, כדי שיהיה לו נוח לבעוט. כל תכליתו של הבועט בקבוצה היא שרגלו תפגוש את הכדור, והכדור יעבור בין שתי הקורות.
נשמע קל? תחשבו שוב. עשרות דברים יכולים להשתבש בדרך, מסנאפ לא טוב ועד הכנה לא נכונה של הפוטבול (השרוכים שעל הכדור צריכים לפנות כלפי חוץ כדי שהבעיטה תתבצע חלק), שלא נדבר על שחקני הקבוצה היריבה שרצים בכל כוחם כדי לבלום את הבעיטה. במשחקי חוץ הבועט משחק גם נגד הקהל הביתי, ובזמן בעיטות מכריעות ממש אפשר לראות את האצטדיון רועד מהדציבלים. הוא צריך ללמוד לנתק את עצמו מהקהל השואג, מהאדרנלין המטורף שחווים לפני בעיטת ניצחון, להירגע, לנשום עמוק ולהביא את הנקודות.
בנוסף לכל זה, ישנו הלחץ התמידי מהמאמנים וההנהלות, שרואים את הבועטים שלהם כ"מספר". לכל בועט יש את הטווח שלו, שממנו הוא יכול להבקיע. לרוב זה סביב ה-50 עד ה-60 יארד מקסימום, לחזקים שבבועטים זה אפילו 60 וצפונה. בשביל המאמן, הבועט הוא "משהו בטוח", וברגע שתתן לו את הכדור בטווח שלו הנקודות בכיס. זה לא עובד ככה, וראו את זה בבירור במשחק של הברונקוס בשבוע שעבר. 30 שניות לסיום, בדאון שלישי על קו ה-46, המאמן הרוקי נת'ניאל האקט התברבר, הסתבך, נכנס לפאניקה, ובמקום להמשיך להתקדם, הוא זימן את הבועט שלו ברנדון מקמנוס לבעיטה מ-64 יארד רק כי היא בתוך ה"טווח" שלו. עכשיו קבלו נתון: רק 2 בעיטות כאלה נכנסו מאז שנת 1960, זה פשוט רחוק מדי. למאמן זה לא היה אכפת, מקמאוס החטיא ב-2 יארד, דנבר הפסידה וחלק מהאשמה נפלה גם עליו, שלא בצדק.
אבל מקמנוס עוד יצא בזול. רודריגו בלנקנשיפ, הבועט של הקולטס, החמיץ בעיטת ניצחון מ-38 יארד 2 דקות לסיום ההארכה נגד יוסטון במחזור הפתיחה, מה שקבע תיקו בסיום המשחק. יומיים אחרי הוא נופה מההרכב והלך הביתה, בספק אם יחזור לשחק ב-NFL, אבל בלנקנשיפ ידע באיזה מקצוע הוא בחר וברגע שיצא מהתלם והתחיל לפשל, ההנהלה לא מיצמצה ופיטרה אותו.
אבל לא הכל שחור בחייו של בועט. הרבה פעמים הוא חווה את הצד השני של המטבע, ומנצח במו רגלו משחקים. רק תשאלו את וויל לאץ, הבועט של הסיינטס, ש-29 שניות לסיום המשחק ביום ראשון שעבר השחיל כדור אומן מ-57 יארד וחתם מהפך אדיר על הפלקונס, או את כריס בוזוול שכבר פיספס שער ניצחון בתוך ההארכה נגד סינסנטי, ולבסוף העניק לפיטסבורג את הניצחון 5 שניות לסיום המשחק!
גלגל המזלות של הבועטים תמיד מסתובב, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, וההוכחה הכי טובה הוא קייד יורק, הרוקי מקליבלנד שבמשחקו הראשון ב-NFL במחזור הפתיחה סגר משחק מושלם נגד קרוליינה (4 מ-4) והצליח לשלוח פצצה מ-58 יארד כל הדרך אל הניצחון 13 שניות לסיום. והשבוע? החמיץ נקודת בונוס יקרה מפז, שבדיעבד עלתה לבראונס בהפסד מביך לניו יורק ג'טס.
לסיכום, בועט זה תפקיד תובעני, מלא בעליות ומורדות רגשיות שדורש להיות חד ומפוקס ובו זמנית מדויק וחזק. הוא דורש איזון, איפוק ושקט נפשי של נזיר בודהיסטי ועוצמה מתפרצת של סמיטריילר. בועט צריך להיות חסין מנטלית, לגדל לעצמו שיריון קשקשים עבה, לשים קסדה ולבעוט. או שיבעט לניצחון, או שיבעט בדלי.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
